במונדיאל הראשון שלי הייתי בן שמונה, בערך הגיל שבו מתחילה להתפתח מחלת הכדורגל, שבין תסמיניה חיבה מוגזמת לצעיפים, עד כדי היכולת ללכת עם צעיף למשחק באמצע אוגוסט. זה היה מונדיאל 1990 באיטליה, והדבר הכי טוב שיצא ממנו היה השיר של אריק איינשטיין על שמות השחקנים. ברצינות, המונדיאל הזה זכור עד היום כאחד הגרועים אי פעם. בסופו לקחה את הגביע גרמניה המערבית. אז עוד היו שתי גרמניות.
המונדיאל השני שלי היה בארה"ב. הייתי בן 12. המשחקים שודרו כולם לפנות בוקר. אני זוכר איך הייתי מכוון שעון מעורר לשתיים בלילה, מתעורר, הולך לסלון, מדליק טלוויזיה, רואה את ההרכבים ונרדם עד הבוקר. אפילו בגמר – כשהלכתי לישון אצל עמית שמעוני כדי שנוכל לצפות יחד במשחק – נרדמתי עוד לפני שרונאלדו (השמן, לא האל) הניף את הגביע.
ואז היה המונדיאל בצרפת, וההוא בקוריאה, וגרמניה, והמעצבן ההוא עם הוובוזלות בדרום אפריקה. כשאני חושב על זה, אני כבר בן תשעה מונדיאלים. וזה לא מעט.
אבל המונדיאל הזה ברוסיה מיוחד בגלל הרבה סיבות. קודם כול, ידוע שפוטין שיחד את כל העולם כדי להביא אותו לרוסיה. בנוסף, כל נושא השיפוט והמצלמות שינה לגמרי את התמונה. ולבסוף, יש סיבה אחת קטנה: העובדה שלראשונה זה תשעה מונדיאלים סחבק נסע לאיצטדיון, לראות משחק.
מתים על פוטין
הטיסה למוסקבה אורכת רק ארבע שעות, באופן מפתיע, ובמקרה שלנו שלוש וחצי שעות. כנראה שלטייס היו כרטיסים למשחק. כשאתה יוצא משדה התעופה במוסקבה התחושה היא שנסעת אחורה בזמן ובאידיאולוגיה. בנייני רכבת קומוניסטיים מרצפים את הדרך לעיר הבירה, וביניהם פרושים יערות ושטחים ירוקים שלידם יער בן־שמן נראה כמו אי תנועה עם קצת דשא באמצע תל־אביב.
אל היעד המיוחל נסעתי עם גיסי ואבא של אשתי המלך, שפינק אותי בכרטיס כאילו לא מספיק שהוא סידר לי אחלה אישה. בשדה התעופה חיכה לנו נהג ישראלי. כבר 11 שנה הוא מקבל שם תיירים מישראל. הוא היה שייך לז'אנר הידוע של ישראלים המתגוררים בחו"ל. אני קורא להם: המתלהבים בהגזמה מכל מקום שהוא לא ישראל כדי להרגיש טוב יותר עם ההחלטה שקיבלו. במשך שעה, עד שהגענו למרכז מוסקבה, התפאר נדב הנהג בכל דבר אפשרי. "לא תראה פה בדל סיגריה אחד על הרצפה" – בוא, זה כי אין לאנשים כסף לסיגריות. "אתה הולך ברחוב – אין קבצן אחד". וכמובן "הרוסים מתים על פוטין" – אולי זה כי כל המתמודדים האחרים מתים בגלל פוטין?
הגענו לכיכר האדומה. נדב התכסח עם נהג אחר, שנראה חצי־רוסי־חצי־מקרר, על חניה פנויה. התגאיתי בו על שלא שכח את הישראליות שלו למרות הכול. עשרות תיירים מאינספור מדינות הצטלמו מחויכים בכיכר, על רקע מאוזוליאום שחנוטה בו גופתו של לנין. נדב הסביר לנו שהדגל על גג הקרמלין נמצא בראש התורן כי פוטין נמצא כרגע במוסקבה. אם הוא בחצי התורן זה אומר שפוטין ברוסיה אבל לא במוסקבה, ואם הוא בתחתית – סימן שפוטין בחו"ל. אולי צריך לאמץ את המנהג הזה גם בבית ראש הממשלה בבלפור, רק ששם הדגל יסמן מתי המבשלת נמצאת בבית כדי שנוכל לחסוך מכולנו את ההתעסקות המטופשת בחמגשיות.
הדבר הראשון שתייר קולט במוסקבה: העיר לא מתחנפת אליך. הרוסים די נחמדים ואפשר להסתדר בקלות, אבל זה לא שכל רוסי ברחוב יודע אנגלית, והתפריטים במסעדות לא מתורגמים. ממש לא. באת לרוסיה? תיהנה, אבל אתה אשכרה במדינה שניצחה את הנאצים, אז עם כל הכבוד אין לנו שום כוונה להתחיל לפזר פה "welcome" בכל פינה.
באנדרטת מלחמת העולם השנייה קלטתי כמה מטורף זה שאנחנו הישראלים לא מכירים את ההיסטוריה של המלחמה הזאת. יותר מדי סרטים הוליוודיים בלבלו לנו את המוח וגרמו לנו להאמין שהאמריקנים וטוראי ראיין שלהם הם אלה שהביסו את הנאצים. האמת היא ש־20 מיליון רוסים שקיפחו את חייהם אחראים לניצחון הרבה יותר.
ועוד יותר מטורף איך גם בטור מונדיאל חגיגי היהודי הרדוף שבי חייב להשחיל פסקת שואה. נתקדם?
דמעות של אוהדים
אחרי יום שלם במוסקבה בניסיון כושל לתרגם כל מחיר ברובל לשקלים – משימה קשה בהתחשב בעובדה שכל רובל שווה בערך בוטן – ואחרי שאכלתי בפאב רוסי את ההמבורגר הגרוע בחיי, הלכתי לישון. כי עם כל הכבוד למונדיאל, כאבא לעולל, זאטוט וזאטוטית, באתי בעיקר בשביל היקיצה הטבעית.
קמתי ברבע לעשר בבוקר (מאמי, זה לא בקטע של מלח על הפצעים, יותר בקטע של ריר על הכרית) ליום של משחק: אנגליה נגד קולומביה. מצד אחד אנגליה, הלוזרית הנצחית, שזוכה לאהדתי ולאהדתם של עוד אלפי ישראלים למרות הספר הלבן והעובדה שהיא שלחה את סבתא שלי ניצולת השואה למחנה מעצר בקפריסין. מהצד השני קולומביה, מדינה שהביאה לעולם את הקוקאין בצורתו המסחרית ואיזה אלף סרטים וסדרות על פאבלו אסקובר (לא, באמת, תפסיקו עם זה. עוד רגע תנפיקו גם מחזמר).
הגענו לאצטדיון בסביבות חמש. מכיוון שהמשחק מתחיל בתשע היו לנו כמה שעות להעביר. ייאמר לזכותם של הרוסים שהכול מאוד מסודר. לשם הכיף ההיסטורי אפשר אפילו להגיד שהרוסים קצת נאצים בקטע הזה.
את הדרכים מסביב ואת האצטדיון עצמו הציפו בהמוניהם עשרות אלפי אוהדים קולומביאנים. ניסיתי לאתר פה ושם איזה אנגלי, אבל זו הייתה משימה קשה יותר מלאתר שופט מרוקאי בדיון בבית המשפט העליון. האנגלים לא הגיעו לרוסיה, וזה חבל כי כל מי שאוהב כדורגל יודע שאין חוויה גדולה יותר מלהיקלע לחגיגה אנגלית טיפוסית שכוללת שירים עם הומור בריטי ו־90 אחוז אלכוהול. חבל שההיסטוריה של מפגשי האנגלים והרוסים בכדורגל הניבה לא מעט נפגעים, ושיש גם דם רע בין המדינות בקטע של הרעלות מרגלים וכאלה, כך שהבריטים העדיפו להישאר בבית.
מאבק לאומי
האווירה באצטדיון הייתה מדהימה. בגביע האלופות כמעט בכל משחק היציעים מלאים בתופעה הגרועה ביותר הקיימת בכדורגל: יפנים עם ציור על הפנים של סמלי שתי הקבוצות, כאילו שיש דרך לאהוד את שתיהן. אבל במונדיאל, במיוחד בשלבים המתקדמים, החוויה היא לאומית – ובהתאם לכך האמוציות גדולות הרבה יותר. אני תמיד אומר שהגדולה האמיתית של המונדיאל היא היכולת לגרום לשתי מדינות נטולות סכסוך מדיני לתעב זו את זו. יעיד על כך הגרמני שצפה איתי במשחק בין ברזיל למקסיקו. הוא כל כך רצה שברזיל תפסיד, שבאיזשהו שלב כמעט גילה לי באיזו שכונה בריו מנגלה מסתתר.
הקולומביאנים עודדו כאילו גורל מדינתם תלוי בכך. מאחר שבקושי היו אנגלים בקהל, הרוסים באצטדיון הגיבו בלאומיות משלהם ובכל כמה דקות פצחו בשירת ר־א־ס־י־י־ה ר־א־ס־י־יה. והם אפילו לא היו על המגרש. המשחק היה ברובו חלש, והאנגלים הבקיעו את הגול הראשון בפנדל. עד לדקה האחרונה חזיתי במה שללא ספק היה יכול להיחשב כאחד מהמשחקים הגרועים ביותר בתולדות המונדיאלים.
ואז הגיעה הדקה ה־94. בשנייה האחרונה קולומביה כבשה שער שוויון, והאצטדיון כולו בשמיים. ואז קורה עוד נס. האנגלים, אולי הלוזרים הגדולים בתולדות היקום אחרי שמעון פרס, מנצחים, ועוד בפנדלים. וואו, אשכרה ראיתי אנגלים מנצחים בפנדלים. אני אחד ממיליון.
הדרך בחזרה למלון הייתה קצת עצובה. קולומביאנים דומעים התערבבו באוהדי נבחרות אחרות שלא היה להם נעים לחגוג ליד כאבם.
מקום בלב
אני לא יודע אם אי פעם אחזור למוסקבה. זו ללא ספק עיר מדהימה עם היסטוריה מפוארת, אבל אני פחות בנאדם של קור אימים וקג"ב. אגב, בניין הקג"ב ההיסטורי נמצא במרחק כמה מטרים מקניון הילדים הגדול ביותר בעיר. עבר ועתיד נפגשים. אם אחזור או לא, יש שני דברים שלעולם לא אשכח ממוסקבה: את השמחה הקולומביאנית בגול ההוא, ואת ההמבורגר הגרוע שאכלתי בחיי.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
