מובילי המהפכה הצרפתית דיברו בשם שלושה ערכים בו-זמנית: חירות, שוויון ואחווה. אימרה ידועה מימי המלחמה הקרה אמרה על כך: "העולם הקפיטליסטי אימץ את החירות; העולם הקומוניסטי אימץ את השוויון. ורק את ערך האחווה אף אחד לא אימץ". והאמת היא שאולי זו עצמה הבעיה הגדולה של האנושות: אנשים נלחמים בשם ערכים נאצלים כמו חירות ושוויון – לכאורה כדי שיהיה טוב יותר לעולם, אבל באותו רגע עצמו הם גם מוכנים לרמוס, ולפעמים אפילו להרוג ממש, את בעלי הערכים השונים מהם, כי אינם חשים כלפיהם את הרגש הבסיסי של האחווה. הם פועלים לכאורה כדי 'לעשות טוב לעולם', ורק שוכחים ש'העולם' אינו ישות מופשטת, אלא מורכב מבני אדם, ולעשות טוב לעולם זה קודם כל לעשות טוב לבני האדם הממשיים (וגם לחי ולצומח) החיים בו.
התיאור הזה נכון כמובן גם ביחס למציאות הנוכחית בחברה הישראלית. משני הצדדים נאבקים בשם ערכים נעלים: אלה בשם נאמנות לזהות לאומית ייחודית, ואלה בשם זכויות האדם האוניברסליות. עזבו שהדבר הנכון לכשעצמו הוא ליצור איזון מדויק ככל האפשר בין שתי מערכות הערכים. אבל מה שמקומם לא פחות הוא שבבואם להיאבק על ערכיהם, לוקים רבים מאוד בשני המחנות בשנאה תהומית ליריב.
הרב יוסף-דוב סולובייצ'יק, שבחול המועד פסח מלאו 30 שנים לפטירתו, דיבר על הברית הכפולה הקיימת בזהות היהודית: ברית הגורל וברית הייעוד; שותפות הגורל שיש בינינו כבני אותו עם, וייעודנו להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. אין ספק שהרב סולובייצ'יק צודק. בזהות היהודית אכן קיימות שתי הבריתות, וזה אולי המפתח העיקרי להישרדותנו ב-2000 שנות גלות. אילו הייתה קיימת רק ברית הגורל, כפי שהיא קיימת בכל העמים, כנראה שלא היינו מצליחים לשרוד 2000 שנה שבהן הגורל היהודי לא היה משותף. יהודים ישבו בארצות שונות לגמרי, דיברו בשפות שונות מאוד, וגם ההיסטוריה שחוו היו שונים מאוד מארץ לארץ. רק תודעת הייעוד המשותף, והתקווה לחזור ביום מן הימים גם לברית גורל משותפת, היא ששימרה את זהותם.
אז כן, יש לנו זהות כפולה, ושני צדדיה חיוניים לנו. מה שאיננו מרבים לדבר עליו בדרך כלל היא השאלה מה קורה במקרים של התנגשות בין הבריתות. האם ניתן לדבר על היררכיה וסדר עדיפות בין שתי הבריתות. לדעתי, בהחלט כן. בספירת העומר אנחנו נעים בין פסח לשבועות. פסח מסמל את ברית הגורל, את ההתהוות לעם, ושבועות מסמל את ברית הייעוד, שבאה כמובן לידי ביטוי בתורה. מה שאנחנו פחות שמים אליו לב הוא שפסח קודם לשבועות, ובעצם מהווה תנאי לשבועות. אם אין תודעת גורל משותף, בסופו של דבר לא יהיה מי שיישא גם את תודעת הייעוד.
זה נכון במיוחד מאז מהפכת ההשכלה והחילון, כאשר העם היהודי נקרע בין תודעות ייעוד שונות: ייעוד דתי, ייעוד לאומי, ייעוד הומניסטי אוניברסלי. כשהמחלוקת האידיאולוגית ייעודית גוברת, חשוב במיוחד לזכור שברית הגורל קודמת. אפשר להתווכח בלהט על הייעוד, אבל לזכור שאסור בשום פנים לאפשר לוויכוח על הייעוד לקרוע את ברית הגורל. אפשר לקדם ייעודים שונים, רק עד המקום שבו הם מסכנים את הגורל המשותף.
אין שבוע יותר משמעותי לזכור את העובדה הזו מאשר שבוע 'הימים הנוראים' שבין יום השואה ליום הזיכרון. בשביל אויבי ישראל השונים – בין אם היו אלה הנאצים שקמו להכחיד את העם היהודי, או הערבים שקמו להכחיד את המפעל הציוני – לא היה הבדל בין דתי לחילוני, בין ימני ושמאלני. הם תקפו לא את ייעודנו השנוי במחלוקת פנימית, אלא את גורלנו המשותף. וגם אנחנו צריכים קודם כל לשמור על אותה תודעת גורל.
אחד האירועים שמסמלים באופן הקשה ביותר את העדפת מחלוקות הייעוד על הגורל המשותף היא העובדה שבמרד גטו ורשה, שהשבוע מלאו לו 80 שנה, פעלו שתי מחתרות שונות. מחתרת אחת של ארגון אי"ל בראשות עמד מרדכי אנילביץ' – איש השומר הצעיר, ולצידה ארגון אצ"י (ארגון צבאי יהודי) בראשות פאוול פרנקל – איש בית"ר. גם כשהגורל היהודי היה משותף ברמה שאין אכזרית ממנה, המחלוקות על הייעוד לא אפשרו פעולה משותפת. כדי לתקן, ולו באופן סמלי, את החטא הנורא הזה, קיימו השבוע שתי תנועות נוער שמשמרות את הבדלי הדעות מפעם – 'המחנות העולים' ותנועת בית"ר – טקס משותף בבית העלמין בחולון, שבו הנציחו יחד את זכרן של שתי לוחמות משני הארגונים השונים: מאשה גלייטמן פורטמילך מאי"ל, וז'וטה הרטמן מאצ"י.
הלוואי שתהיה הדוגמא הזו אות ומופת לכולנו, לא רק בהנצחת העבר אלא גם במחלוקות ההווה: לחלוק רק עד הרגע שבו המחלוקת על הייעוד מסכנת את ברית הגורל. החירות, השוויון, הלאומיות, הליברליזם, כולם ערכים חשובים שראוי לטפח, אבל מעל כולם צריכה לעמוד האחווה.
