הסדרה הדוקומנטרית "בשם האב" ששודרה בכאן 11 היא קודם כול יצירה טלוויזיונית טובה. לרגעים מסוימים לא הייתי בטוח שאני צופה בדוקו, זה היה מעניין כמו דרמה כתובה ומלוהקת היטב.
למי שלא מכיר, הסדרה עסקה בענף של חסידות ברסלב שיושב ביבנאל, שהנהיג הרב אליעזר שלמה שיק (מוהרא"ש). הדבר היחיד שידעתי על הקהילה עד הצפייה בסדרה הוא שהם מפיצים ספרונים, עם תמונתו של הרב שיק המכונה גם "הצדיק מיבנאל". עכשיו נחשפנו לכל מה שכרוך בחסידות הזו – האופן שבו קהילה סגורה כזו מתנהלת, תוך אמונה מוחלטת ברב שבראשה עד כדי "זריקת השכל", נישואי קטינים ומלחמות פנימיות חריפות באנשים שסוטים מהדרך; החיכוך עם תושבי יבנאל הוותיקים, כולל הדתיים; מאבקי הירושה אחרי פטירת האדמו"ר, והסכסוך הפנים-משפחתי; פגיעות בהיקף נרחב שהושתקו בתוך הקהילה; יוצאי הקהילה ותחושותיהם בדיעבד.
שלושת פרקי הסדרה כמובן לא הקיפו הכול, ואפשר היה לזהות נושאים שלא טופלו מספיק (למשל יתר משפחתו של הרב שיק, והסיבה שדווקא בן הזקונים ראה בעצמו את היורש הטבעי), אבל היא עשויה מצוין. יש לציין שיוצרי הסדרה בחרו בחכמה לתת לא מעט זמן מסך לאנשי הקהילה בהווה, שמציגים את גן העדן שהם חיים בו לתפיסתם, וזה בהחלט הוסיף עומק לסיפור.
עשר עבירות באותה רמה
אני מבקש להתמקד בנקודה אחת מעניינת מאוד בסדרה – דברים שאמר הבן מוישי בפרק השלישי, וההשלכות שלהם רלוונטיות גם לאזורים אחרים במרחב הדתי.
כשהמראיינת שואלת אותו על פגיעות מיניות שהתרחשו בקהילה, עונה מוישי כך: "האופן שבו את רואה התעללות מינית – מורה שעושה דברים לא מוסריים עם ילדים, או אונס כביכול – שני הדברים האלה הם רק חלק מתוך עשרה דברים שבקהילה חסידית אורתודוקסית של ברסלב הם באותה רמת חומרה של "בעיה מינית". במקום שממנו את באה, נער ונערה שמתחבקים על ספסל בפארק זה בסדר, אבל במקום שממנו אנחנו באים – מורה שמתעלל מינית בילד ובני נוער על הספסל זו אותה הבעיה… מה ההבדל אם אתה דורך על התורה ברגל ימין או ברגל שמאל? בעיני אבא שלי צריך להתייחס לשני המקרים באותה צורה".
אם האבחנה החדה הזו הייתה רלוונטית רק לקהילה סגורה אחת של חסידי ברסלב, היא לא הייתה ראויה לדיון. אבל היא נכונה במידה מסוימת בעולם ההלכה הפורמלי. כמובן, רוב הרבנים מכירים בפנייה לרשויות, בעירוב עובדים סוציאליים ובטיפול מקצועי, ולא חושבים שהפתרון הוא רק לחתן את החוטא ולומר לו לשוב בתשובה. ועדיין, באופן כללי ההלכה מתייחסת לעבירות בתחום העריות כעבירות שבין אדם למקום, ולא בין אדם לחברו. יש לזה חריגה חשובה מאוד – מעשה אונס ממשי מוגדר בתורה "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש", וההלכה מתייחסת לאנס כאל רודף, שצריך לעצור אותו בכל דרך – אבל מלבד זאת יש בספרי ההלכה הבסיסיים מעט מאוד עיסוק בעבירות כמו פגיעה מינית או הטרדה.
יש לזה כמובן סיבה מצוינת: בכל העולם לא הייתה מודעות לתחום הפגיעות המיניות. הבנת התופעה והיכולת לדבר עליה הלכו והתפתחו רק בדורות האחרונים, ובפרט בשנים האחרונות, כולל ההבנה כמה נזק נפשי פגיעה כזו עשויה לגרום, גם פגיעה שאינה מוגדרת כאיסור לפי כללי ההלכה היבשים, אולי כמעשה מכוער (ושוב: מעשה מכוער שמתרחש במרחב שבין אדם לא-לוהיו, לא בין הפוגע לנפגע). ההלכה כדרכה לא חובבת שינויים, ובכל זאת יש מקרים שבהם הם בלתי נמנעים.
פיגור מוסרי לא ייתכן
שמעתי פעם מרב חכם בהקשר אחר: לא יכול להיות שעולם החול כבר יוצר שיח מוסרי בנושא מסוים שהתחדש בעולם, וההלכה תהיה בפיגור. עולם התורה צריך תמיד להוביל את השיח המוסרי, בטח שלא להיעדר ממנו.
לפני כמה שבועות פרסמה פה שיר לביא מאמר על פסיקה של בית הדין הגדול, שמסרב להגדיר אדם שפגע בקטין באופן סדרתי כ"רשע" לעניין פסילת עדות. פסק הדין ארוך ומנומק (מעל חמישים עמודים), ואין לי כמובן היומרה להתווכח עם דייני בית הדין הגדול, אז לא אתייחס למקרה הספציפי הזה שיש לו השלכות נוספות; אבל אולי הוחמצה פה הזדמנות לחדש שיח הלכתי שמכיר בפגיעה מינית כעבירה חמורה, ומגדיר את האיסור ואת חומרתו, ולא רק בהיבט של בין אדם למקום.
ליצירה הלכתית מחודשת כזו קל למצוא תקדימים בדורות האחרונים. דוגמה אחת היא הרב שלמה גורן, שהתיישב ליצור הלכות צבא לאחר כמעט אלפיים שנה שבהן המערכת ההלכתית כמעט ולא נגעה בנושאים מהסוג הזה, פשוט כי לא היה בהם צורך. דוגמה אולי מעניינת יותר היא רבי ישראל מאיר הכהן מראדין – שבכתיבת ספרו "חפץ חיים" יצר כמעט יש מאין מערכת הלכתית רשמית העוסקת בהלכות לשון הרע, כולל מניין האיסורים שעובר עליהם המדבר לשון הרע, והגדרות מדויקות של מה מותר להגיד ומה אסור.
אני לא יודע אם השינוי צריך להגיע דרך כתיבה של ספר הלכה יחיד ומקיף, או דרך שורת פסיקות בבתי הדין ותשובות הלכתיות. אני גם לא יודע אם יש בינינו רב עם כתפיים רחבות כמו של הרב גורן או של ה"חפץ חיים", או שהמשימה מוטלת על הרבנים הגדולים שבימינו, יהיו אשר יהיו. אני רק יהודי פשוט שלמד בישיבה שההלכה צריכה להוביל את השיח המוסרי, ושעבירות שבין אדם לחברו הן חמורות במיוחד.
