כשהותרו לפרסום שמותיהן של מאיה ורינה די שנרצחו בפיגוע בבקעה הייתי באמצע נסיעה לאירוסין של אחותי הקטנה. כשהחניתי את הרכב כבר חיכו לי בוואטסאפ עשרות תמונות ושיתופים דומעים בסטטוסים של אנשי הקשר ובקבוצות של הצוות החינוכי. מורים שכותבים שהם שבורים לגמרי. וקולגה שעזב לפני שנתיים שולח לי בפרטי, המום: מה עושים? אבל בבית כבר התנגנו שירי חתונה, וברכב היו ילדים בבגדי חג, אז טמנתי את הטלפון בכיס ונכנסתי פנימה. וכך, מחצית מהערב ביליתי במעגלי ריקודים, ואת מחציתו השנייה ברשתות, דומע מול תמונות וזיכרונות וסרטונים של מעגלי שירה ובכי שהתארגנו באולפנה עם החברות של מאיה; נזכר בתורה שלמדנו יחד; קורא את הודעות הוואטסאפ האחרונות ששלחה עם שאלות הלכתיות.
החברה הישראלית לומדת בשנים האחרונות לראות את השכול של המורים. הרבה בזכות טקסטים כמו זה של תמר ערמוני, המחנכת של אלירז פרץ, שתיארה איך "רשימת תלמידים הולכת ומתארכת, זולגת מתוך תמונת המחזור אל לוחות הזיכרון… והפנים מחייכות אליי מתמונות המחזור במסדרון כל יום… בכל יום". או זה של צוריאל רובינס שהסביר ש"לאבד תלמיד זו פרידה מעשרות רבות של שעות של ביחד, של נתינה וקבלה, של מה שהענקת לו ומה שקיבלת ממנו. לאבד תלמיד זה לאבד חלק ממך, חלק ממה שיצרת בעולם". אני מכיר את המילים הללו לא מהיום. הן נגעו בי במקום עמוק מאוד כבר לפני ארבע שנים, בימים שאחרי הרצח של דביר שורק בפתח בית המדרש של ישיבת מחניים.
זו משימה חשובה מאוד–מאוד, לתמוך ולחזק, והיא האחריות הראשונה והשנייה והשלישית שלנו. אבל אחרי, וגם בתוך, כל העשייה והתפעול, מותר לנו להיות חלק מהאבלות
ועדיין קיים איזה קושי לראות את המורה כחלק ממעגל השכול. קושי שהוא לא רק חיצוני אלא פנימי. בימים שאחרי הרצח בבקעה, כשביקשו ממני להתראיין ולדבר על מאיה ברדיו ובטלוויזיה מצאתי את עצמי מסרב. בלי שהבנתי עד הסוף מדוע, עד שנחשפתי למילים שכתב אריאל סרי־לוי, שגם הוא התקשה להתראיין בקשר לתלמידה שלו, יעל סדן, שאבדה בנחל צפית: "לא חשבתי שיש לי זכות לחשוב את עצמי לאדם קרוב אליה. לא רק תלמידים שואלים את עצמם אם המורים אוהבים אותם, גם מורים שואלים. לא רק האם אני אהוב, אלא האם אני דמות משמעותית בחיים של התלמידים שלי. האם השיחה בינינו חשובה גם להם".
התחושה הזו יש בה גם מן האמת. מורה איננו אח או אב או בן, וברוב המקרים גם לא חבר קרוב. גם ההלכה, שהעריכה היטב את עומק הקשר בין רב לתלמידו, וקבעה ש"המלמד בן חברו כאילו ילדו", לוקחת את זה לרוב רק לכיוון אחד: ליחס שצריך להיות לתלמיד כלפי רבו. החובה לכבד אותו יותר מאת הוריו (כי "אביו מביאו לחיי עולם הזה ורבו מביאו לחיי עולם הבא"), החובה לקרוע ולהתאבל עליו עם מיתתו (צרובה בי תמונת היכל הישיבה המלא חולצות קרועות עם פטירת מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל). אין כמעט דיבור על הצד השני, של היחס של הרב אל התלמיד. אין דיני קריעה ואבלות למורה שאיבד תלמידה. ואין גם נוהל או מנהג איך להמציא לו ניחומים.
זו גם הנטייה הטבעית שלנו, המורים, להיות בעצמנו בצד התומך והמחזק. זה שמארגן מעגלי שיח ומפגשים עם עובדות סוציאליות ומנסה לדאוג שאף תלמיד או תלמידה לא יישארו לבד. גם במחיר של לאבד לפעמים בדרך את המקום שלנו כחלק ממעגלי האבלים. זו משימה חשובה מאוד־מאוד, לתמוך ולחזק, והיא האחריות הראשונה והשנייה והשלישית שלנו. אבל אחרי, וגם בתוך כל העשייה והתפעול, מותר לנו להיות חלק מהאבלות. ואולי לא רק מותר, אלא נכון. אבלות אינה פריווילגיה. הכאב אינו משאב מוגבל או נטל שמוּשת על אחרים. להפך. במהלך הימים שאחרי הרצח שיתפתי ברשתות מעט מן הכאב. מן הצמרמורת שהעביר בי פתק קצר שמאיה כתבה לי בסוף השמינית, את צביטת התסכול כשהאלגוריתם הקפיץ בקשת חברות ששלחה לי בפייסבוק ולא הספקתי לראות ולאשר. חשתי לא בנוח עם השיתופים הללו. את חלקם מחקתי כעבור כמה דקות. אבל בסוף אחד המפגשים אמרה אחת התלמידות שדווקא בטקסטים האלו היא מצאה נחמה: כי חשוב היה לי לראות שגם אתם, הצוות, כואבים איתנו.
