"אלפיים שנה חיכו היהודים למדינה", נאנח פעם שר הדתות הראשון, הרב מימון, "ודווקא עליי היא נפלה".
קשה היה להקים מדינה יהודית, ולא קל גם לקיים אותה. זאת גם בגלל הניגוד שרבים מוצאים בין שני תאריה: יהודית ודמוקרטית. שני התארים הללו אינם שקולים זה לזה בחשיבותם – בניגוד למיתוס, רק אחד מהם מוזכר במגילת העצמאות – אך לא צריכה להיות סתירה ביניהם. פרופ' אליעזר שבייד כתב שרק אחרי מלחמת יום הכיפורים התחילה להתפשט בארץ השמועה הרעה, שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. הסתירה־כביכול נובעת מפירוש משובש לשני המונחים הללו. אם מפרשים "מדינה יהודית" כמדינת הלכה ו"מדינה דמוקרטית" כמדינה פרוגרסיבית, אכן מוצאים סתירות בכל פינה. אבל זה אינו הפירוש שעליו חשבו מקימי המדינה.
קשה להבין למה הדחליל המאיים של "מדינת הלכה" צמח לממדים תפלצתיים. אינני מכיר שום אדם דתי או חרדי שרוצה להקים היום בישראל מדינת הלכה. הח"כ החרדי יעקב אשר עובר מכלי תקשורת אחד למשנהו, ומצהיר על כך בנחרצות. מדינת הלכה תקום רק כשכל היהודים ירצו בה. עד אז, כולם מבינים שניסיון לכפות על חילונים להניח תפילין מכוח החוק יהיה לא רק קטסטרופלי מבחינה חברתית ורוחנית, אלא גם חסר טעם מבחינה הלכתית.
מצד שני, כשמקימי המדינה רצו דמוקרטיה, הם בהחלט לא התכוונו להקים כאן את ממלכת הטרלול הפרוגרסיבי. סובלנות ליברלית בסיסית רצויה תמיד, אך ניסיון לכפות על כולנו את ערכי השמאל הקיצוני של האקדמיה האמריקנית ייתקל בחומה בצורה. הממסד המשפטי, שאוסר היום בשם השוויון על זמרות דתיות להופיע בפני נשים בלבד, אינו מקדם בכך ערכים דמוקרטיים, אלא פוגע בהם אנושות.
"עקרונות היסוד של שלטון העם חיו במסורת היהודית, והם מעוגנים גם בתנ"ך. אין שום ספר קדום אחר שמעביר ביקורת כה מוחצת על המלכים והמלוכה. מדינת ישראל דמוקרטית משום שהיא יהודית"
כאשר מפרשים את הדמוקרטיה במובנה המתון, שאליו התכוונו המייסדים, היהדות אינה סותרת כלל את הדמוקרטיה. יותר מזה: היהדות מקדמת אותה. כאשר קמה מדינת ישראל בתש"ח, היו בעולם רק 24 מדינות דמוקרטיות. למה היה ברור למקימי המדינה שהיא תהיה דמוקרטית? החלוצים ודאי לא יכלו להתרשם בארצות מוצאם מנפלאות הדמוקרטיה, שהרי רובם באו לכאן מרוסיה ומתימן, מאוקראינה וממצרים, ולא מארצות הברית. אז למה לא הכתירו עליהם צאר או סולטן?
פרופ' דניאל אלעזר השיב על השאלה הזו בפשטות: היהודים הביאו את הדמוקרטיה מהקהילות שלהם. בקהילות היהודיות לא נהגה דמוקרטיה מודרנית משוכללת, אך גם כאשר הגויים האמינו שהנתינים שייכים לשליט, בקהילות ישראל ציפו מהפרנסים שישרתו את חברי הקהילה, ולא להפך. עקרונות היסוד של שלטון העם חיו במסורת היהודית, והם מעוגנים גם בתנ"ך. אין שום ספר קדום אחר שמעביר ביקורת כה מוחצת על המלכים והמלוכה. מדינת ישראל דמוקרטית משום שהיא יהודית.
כאמור, אף אחד לא רוצה להקים בישראל מדינת הלכה. ברור שיריב לוין ושמחה רוטמן לא רוצים בזה. באופן כללי, קשה להבין את עוצמת החרון נגד הרפורמה המשפטית, בהתחשב בכך שהיא "הפיכה" רק במובן אחד: קל מאוד יהיה להפוך אותה, אם בעתיד תתגלה כמזיקה. ובכל זאת, מתנגדיה עוררו היסטריה ציבורית חסרת תקדים, גם בגלל דחליל מדינת ההלכה, ואי אפשר להתעלם מהבהלה הזו. גם בגללה אני מייחל להצלחת המגעים לפשרה, שמתנהלים בזמן כתיבת השורות הללו. מצד שני, רע יהיה לוותר על הרפורמה כליל. לא בגלל המדינה היהודית, אלא דווקא למען המדינה הדמוקרטית.
אסור למחוק את הכרעת הרוב. זאת מלמד אותנו הסיפור הידוע ביותר בתלמוד, "תנורו של עכנאי". רבי אליעזר היה האליטה שבאליטה: יורשו של מיליונר, גיסו של הנשיא וגדול החכמים. רק טייס הוא לא היה. כאשר סירבו החכמים לקבל את דעתו, הוא איים להרוס את הכלכלה, על ידי שיבוש אספקת המים והחרובים, ואפילו למוטט על עמיתיו את קירות הבית המשותף. בכל זאת סירבו החכמים להיכנע לו, והכריזו: "אחרי רבים להטות". ספר החינוך הסביר שהחכמים סירבו להיכנע לעמיתם כי התעקשו על העיקרון של הכרעת הרוב. הוא הוסיף וביאר למה גם אלו שחושבים שהרבים טועים, צריכים לקבל את הכרעתם: "טוב לסבול טעות אחת, ויהיו הכול מסורים תחת דעתם הטובה תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו; שבזה יהיה חורבן הדת, וחילוק לב העם, והפסד האומה לגמרי".
שלטון הרוב אינו תמצית הדמוקרטיה, אך הוא הדרך הדמוקרטית היחידה לקבל החלטות. שתי החלופות להכרעת הרוב הן דיקטטורה או אנרכיה. אם את המדיניות יקבע הרחוב ולא הרוב, אם מהלכי הממשלה יסוכלו בגלל חסימת כבישים המונית, סרבנות והמרדה – שום ממשלה במדינת ישראל לא תוכל יותר לקדם שום מדיניות. הרי אנשי השמאל לא רשמו פטנט על חסימת כבישים ועל סרבנות המונית. כל אופוזיציה תוכל לפנות לנתיב הכוחני הזה, לנוכח כל החלטה שלא תמצא חן בעיניה.
הישראלים מאמינים יותר ופטריוטים יותר ממה שהיו פעם. אפילו כשאנחנו נאבקים מרה בתוך עצמנו, שני הצדדים גאים להניף דגלי ישראל
מצד שני, אסור לקואליציית הרוב לרמוס את מתנגדיה, וגם את זה אפשר ללמוד מאותו סיפור תלמודי. חכמים הכניעו את רבי אליעזר והרחיקו אותו ממעגל קבלת ההחלטות. התוצאה הייתה איומה: "לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחיטים ושליש בשעורים… בכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף". הכלכלה נפגעה; חוכמתו של רבי אליעזר אבדה, במקום שתביא תועלת לעם כולו; והנשיא רבן גמליאל מת בטרם עת.
פרופ' ג'פרי רובינשטיין הציע שאולי החכמים היו צריכים ללמוד כאן מקירות בית המדרש, שחיפשו דרך לשמור על כבודם של כל הנוגעים בדבר: "לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין". לעיתים עדיף לנהוג כמו אלו ש"עדיין מטין ועומדין", ולא ליישם באופן מושלם את "אחרי רבים להטות". איש מאיתנו לא חזה את עוצמת הזעם והמחאות – אני ודאי לא חזיתי זאת – ולא טוב יהיה להתעלם ממצוקת המוחים. הלוואי שגם הם יפסיקו להתעלם מאחרים.
כשמקלפים את שכבות השנאה והחרדה לא נראה קשה לנסח פשרה עניינית. אכן, חלק מרעיונות הפשרה שמתפרסמים נראים מזיקים מאוד. לא הייתי מסכים ל"חוק יסוד השוויון", שיעניק לשופטים הפרוגרסיביים נשק שובר שוויון. מצד שני, אין לי שום עניין שפוליטיקאים מהליכוד ישלטו בוועדה למינוי שופטים. אני רוצה עוד שופטים שמרנים, לא עוד שופטים מפלגתיים. האם קשה כל כך למצוא נוסחה שתביא לאיזון סביר בבית המשפט?
הישראלים מתווכחים האם המדינה צריכה להיות יהודית יותר או דמוקרטית יותר, אך מחקרים מלמדים שרוב עצום מסכימים שהיא צריכה להיות גם וגם. אם מגדירים את שני המושגים הללו באופן מתון וסביר, השאלה איזה מהם קודם הופכת הרבה פחות גורלית, כי לא צריכה להיות ביניהם התנגשות.
מה שמתסכל הוא שבעשורים האחרונים החילונים דווקא הפכו יהודיים יותר, והדתיים דמוקרטיים יותר. זה אינו התהליך החיובי היחיד שעבר עלינו. העיתון האמריקני החשוב הוול־סטריט ז'ורנל פרסם לפני חודש שב־1998 62 אחוז מהאמריקנים העריכו מאוד את הדת ו־70 אחוז מהם את הפטריוטיות, אך כיום פחות מ־40 אחוזים מהאמריקנים מחשיבים מאוד אחת משתיהן. אצל היהודים בישראל המגמה הפוכה לגמרי: הישראלים מאמינים יותר ופטריוטים יותר ממה שהיו פעם. אפילו כשאנחנו נאבקים מרה בתוך עצמנו, שני הצדדים גאים להניף ים של דגלי ישראל. אגב, באותו סקר רק 30 אחוז מהאמריקנים אמרו שהולדת ילדים חשובה להם מאוד – וגם זה שונה מאוד בישראל.
אולי טבעי הוא, למרבה הצער, שאנחנו מגיעים ליום העצמאות ה־75 כשאנחנו כל כך מפולגים. זו נטייה לאומית ותיקה שלנו. באחת מאיגרותיו של הקיסר הרומאי קלאודיוס הוא נוזף בקהילה היהודית באלכסנדריה, שאנשיה שלחו אליו שתי משלחות נפרדות, "כאילו היו גרים בשתי ערים, דבר שלא נעשה קודם מעולם". הקיסר הגוי נתקל לראשונה במנהגיהם הלאומיים של היהודים, ולא ידע איך לאכול אותם. הבעיה היא, שגם אנחנו לא תמיד יודעים איך לאכול אותנו. במובן אחר, אנחנו דווקא אוכלים את עצמנו עד העצם. בזמנינו הרעים, הביקורתיות הפנימית והפלגנות הרסו אותנו. בזמנינו הטובים, ידענו למתֵן את הנטיות הללו ולהפוך אותן לברכה. בזכותן נשארנו ערים לחסרונותינו, לא עפנו על עצמנו, הסרנו שומן מיותר. הלוואי שגם היום נדע לצאת מחוזקים מהמשבר הזה. עד כה ניהלנו אותו באופן כושל כל כך, עד שקשה לדמיין איך יכול להיות גרוע יותר – אך אי אפשר לבנות על זה. נקווה שיהיה יותר טוב, ולא נשכח להתפלל על כך לצור ישראל וגואלו.
לתגובות: motzash.navon@gmail.com
