לפעמים, כשאני מקבלת עוד מסרון בנייד על חבילה שזה עתה הגיעה לחנות של שמעון מכשירי חשמל או משהו, אני תוהה מתי יוכרז בעולם רשמית על מותו של הקניון. מה מחזיק את העסק הזה כלכלית? אני למשל לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יצאתי לקניון. אה, בעצם אני כן זוכרת – זה היה בשביל לקנות פיתות אחרי פסח, וזה רק משום שאותן עדיין אי אפשר להזמין בעלי אקספרס.
אבל אז קרה משהו שפתאום עורר בי הרהורי כפירה: לא מזמן אחת החבילות שהזמנתי בוששה לבוא, גם לאחר שכבר קיבלתי הודעה על כך שהגיעה, אי אפשר היה לאתר אותה בשום מקום. נו שוין, אמרתי, נתקשר לחברה ויאתרו אותה. כמה הופתעתי לגלות שאין שום דרך נורמלית ליצור קשר עם חברת השליחויות. הטלפון לא הוביל לשום נציג, ובאתר אפשרו רק להזין את מספר החבילה ולקבל כלום ושום דבר. בצר לי פניתי למקום היחיד שבו אפשר לקבל סיוע אמיתי: חוכמת ההמונים. פרסמתי פוסט בעניין, שגרר אחריו הרבה עצות שימושיות וגם פחות. עד שאחד העוקבים שלח לי בפרטי את מספר הטלפון של מנכ"ל חברת השליחויות. "לא קצת מביך להתקשר למנכ"ל בשביל חבילה מסכנה?" שאלתי. "בעיה של מי שמפעיל חברת שליחויות בלי שירות לקוחות", ענה.
אז כתבתי הודעה למנכ"ל. לא עברו שעתיים ולפתע חזר אליי נציג עם כל הפרטים על מקום האיסוף. החבילה ישבה לה שם בנחת, מכורבלת בתוך מדף עמוס קופסאות באיזו חנות קטנה ביישוב זעיר. המוכרת החמודה סיפרה לי שזה המצב עם הרבה חבילות שמגיעות אליה, ושהיא שומרת עליהן הרבה מעבר למה שהיא אמורה, אולי יום אחד מישהו יתקשר.
כתבתי הודעה למנכ"ל. לא עברו שעתיים ולפתע חזר אליי נציג עם כל הפרטים על מקום האיסוף. החבילה ישבה לה שם בנחת, מכורבלת בתוך מדף עמוס קופסאות באיזו חנות קטנה ביישוב זעיר
בדרך הביתה חשבתי על האנשים האלה, ועל החבילות שלהם, שאולי בחיים לא ייאספו, סתם כי להם אף אחד לא שלח את המספר של המנכ"ל. ואמרתי לעצמי – לא יכול להיות שזה ככה. לא יכול להיות שככה המדינה שלנו מתנהלת. לא הגיוני שרק מי שיש לו גישה דרך החבר של ההוא והקולגה של ההיא יכול להשיג כאן שירות בסיסי.
על אובדן חבילה אפשר אולי להתגבר, אבל זה הרי לא נעצר שם. בואו נבדוק מה קורה כשאנחנו צריכים להשיג תור לרופא מקצועי כלשהו. למשל רופא עיניים לילדים. זה כבר הפך לטקס קבוע – את מתקשרת לזימון תורים, והתור הקרוב הוא מתישהו בעוד כמה שנים, כשלילד שלך כבר יהיו נכדים. ואז הנציגה, כמי שכל כך רגילה בעניין, מציעה לך לנסות לפנות דרך השר"פ. והנה הפלא ופלא, מתפנה לו תור לחודש הקרוב תמורת פרידה מכמה מאות שקלים. ואת לוקחת אותו, כי מה, יש אפשרות אחרת? וביציאה מהרופא את שואלת את עצמך מה עושים אלו שאין להם כמה מאות שקלים לשים על כל רופא מקצועי שהם צריכים בשביל הילד. בלי לשים לב, ועם טייטל זוהר שנקרא רפואה ציבורית, הפכנו להיות בעצם מדינת השר"פ. אומת הקשרים והכסף. ורק מי שיש לו אותם יקבל את הרופא המנתח שהוא רוצה, ואת הרופא המקצועי שבאמת יכול לעזור לו. אנחנו כל כך מורגלים בזה, שכבר נעשינו עיוורים. זה כל כך שגרתי מבחינתנו, שמישהו כותב באיזו קבוצת וואטסאפ "למי יש קשרים במשרד הפנים?" או "מי יכול לחבר אותי למנכ"ל של", ולא בטוח שאי פעם טרחנו לשאול את עצמו מה קורה למי שאין לו את הקשרים האלה. מה קורה לזקנים, לחלשים, למי שאין לו דוד או שכן שמחובר.

פעם ראיתי אדם כזה יוצא מתוך חדר של מרפאת רופאים עצמאיים כעוס ומתוסכל. גבר עם ילד חולה, שצעק לעבר הרופא שישב בחדר "זה רק בגלל שאין לי כסף. אם הייתי מגיע אליך בפרטי לא היית מתייחס אליי ככה". אחר כך הבחנתי בו בחוץ, מדבר בטלפון וצועק על העובד שלו, ואז הוא נכנס לרכב והתחיל לנסוע בפראות בהמשך הרחוב. ואז הבנתי שהכעס הזה מתגלגל בעולם. שהוא לא נעצר שם בחדר. בסוף הוא מגיע לחברה שלנו. כי כסף וקשרים לא יכולים לקנות הכול. הם לא יכולים לקנות את הרוגע של הנהג שנוסע בכביש במהירות ומסכן אחרים ומי יודע איזה יום עבר עליו. הם לא יכולים להבטיח שהילדה של מישהו שיש לו לא תעבור באותו רגע בכביש ותיפגע ממישהו שאין לו.
עברנו את יום העצמאות, ויש לי תפילה אחת קטנה לשנים הבאות: שיום אחד אבשלום קור יעלה לשידור ויגיד שהוחלט להוציא את המילה קומבינה מהשפה העברית. ולא כי היא לא לגמרי עברית, אלא סתם כי אף אחד לא משתמש בה יותר.
rachelm@makorrishon.co.il