אף שבוודאי יש להם דעה כזו או אחרת על הנעשה במדינה, מוזיקאים משמאל, ובוודאי מימין, כמעט לא עוסקים ביצירה פוליטית. לא חסרים תירוצים: הם לא רוצים להרגיז את הקהל, מעדיפים שלא להעכיר את האווירה, מפחדים מצמצום בתקציבים ממשלתיים או מירידה בהזמנות להופעות. בכל אופן, הנורמה הזו היא גם הסיבה לזעם של הקהל הימני, שמצא את עצמו בתום לב וללא הסכמה מממן אירועי מחאה של אמנים.
שלומי שבן היה הראשון בגל המחאות הנוכחי לנצל את הבמה שהקהל נתן לו לטובת התנגדות לממשלה. כבר בתחילת פברואר, בהופעת הבכורה של האלבום "בית פתוח חלק א'", באמצע המופע עלה מיצג, על מסך הוקרנו פורטרטים של פוליטיקאים, ברקע נשמעו שלוש יריות ולבמה הוכנס פסנתר עטוף בדגל ישראל. המיצג עורר סערה לא קטנה ודיוני רשת קולחים. שבן לא נשאר לבד, עוד ועוד אמנים הצטרפו בצורות כאלה ואחרות להבעות המחאה בזמן ההופעות.
אחד המקרים הטריים הוא של קרן פלס. באמצע הופעה בהאנגר 11 בתחילת החודש לבשה פלס על הבמה את התחפושת של הגלימה האדומה והמצנפת הלבנה הלקוחה מהסדרה "סיפורה של שפחה", שבחודשים האחרונים הפכה לאחד מסמלי המאבק ברפורמה במערכת המשפט. בדומה לשבן גם פלס זכתה להערכה רבה מקרב הצד השמאלי, המיצגים נחשבו לאמיצים, מחזקים ומעוררי השראה.
במציאות של ימים טרופים כל כך, אנשים יוצאים לאירועי תרבות גם כדי להתנתק מכל כאב הראש שהאקטואליה שלנו מספקת, כך שאפילו אם כל הקהל מחזיק בדעות דומות לאלה של האמן אולי, רק אולי, מי שיצא מהבית בלי דגל ומגפון ובשביל טיפת נחת, מעדיף להשאיר את המחאה מחוץ לבמה. חוץ מאלה, סביר להניח שבהופעה היו כמה אנשים שדעותיהם ימניות, אנשים ששילמו לא מעט כסף על כרטיס כדי לשמוע את פלס או את שבן ובהחלט לא תכננו להיות קהל שצופה, ובכך תומך, במיצג המכיל מסרים הנוגדים את תפיסת עולמם.
בפשטות, זוהי גנבת דעת. אבל חמור מכך, בהופעת כרטיסים כל אחד מהקהל שותף למימון הבמה. אומנם אף אחד בקהל לא חותם על הליינאפ המדויק של השירים, אבל מי שמגיע לשמוע את פלס יודע לאיזה ז'אנר היא משתייכת – לא ממש הדג נחש או הצל – ומה הנושאים שבהם היא עוסקת, ואף אחד מהם לא קשור להרכב הוועדה לבחירת שופטים. וכך קהל תמים מוצא עצמו שבוי ומשלם שלא ברצונו מאות שקלים על מחאה לא לו.
לאחר קצת יותר משבוע, עלתה פלס על בימת ההפגנה ברחוב קפלן ושרה את המנון המדינה. למחרת כתבה בחשבון האינסטגרם שלה שהיא קיבלה הודעות נאצה שכללו איומים על מפעל חייה ודווקא בגלל כל אלו החליטה שלא להיכנע לשפה האלימה ולהגיע לבמה בקפלן. חשוב להבהיר: איומים, קללות ובכלל תגובות כוחניות הם דבר פסול ובזוי, ושום אמן או אדם לא אמור לספוג שום דבר כזה.
לפני מספר שבועות, בדיוק במדור הזה, ניתנה התייחסות רחבה ליצירה של רונה קינן ואף צוין שהיא תומכת בצורה אקטיבית במחאה. זאת מתוך אמונה שאמנים בעלי דעות זה דבר מבורך, גם אם הדעות האלה שונות מדעותיי שלי. קהל חכם מסוגל לספוג יצירה של אדם גם אם היוצר והוא לא שמו את אותו הפתק בקלפי, אבל אותו קהל גם יכול להחליט שלא מתאים לו לתמוך כלכלית בחולקים עליו.
אמנים לא אמורים להיות ליצני חצר, וראוי שיוכלו להביע את עמדתם בלי לחשוש מפגיעה. אבל היושרה המתבקשת היא לא למכור חתול בשק ולנצל במה שניתנה למטרה ניטרלית לטובת מאבק פוליטי, צודק ככל שיהיה.
