מתוך הקקופוניה בליכוד, במרחב שבין הצווחות של ח"כ טלי גוטליב ואמרות השפר של שרת ההסברה גלית דיסטל־אטבריאן, מצטיירת בימים האחרונים דמותה של שרת המודיעין גילה גמליאל כדמות מופת. בניגוד לשתי הטירוניות הפוליטיות, גמליאל המיומנת הקפידה לשמור בחודשים האחרונים על דממת אלחוט. הרפורמה המשפטית? היא לא באמת הייתה שם. "הייתי עסוקה בתהליך לימודי עם כניסתי לתפקיד, בימים ארוכים של סיעורי מוחות עם מיטב המומחים באקדמיה בתחומי משרדי", הסבירה השבוע.
זה כנראה השתלם לה. השבוע היא כיכבה בחדשות כמארחת של יורש העצר האיראני, בביקורו בישראל. הדעות על חשיבותו של הביקור, נאמר בעדינות, שנויות במחלוקת. אך אין ספק שהעיתוי, ערב יום השואה, הביקור בכותל והצילום עם ראש הממשלה – כל זה על רקע המאבק באיראן הגרעינית – היו שיחוק רציני. לא רק בקנה מידה יחצני, היה שם גם משהו מעבר.
גמליאל בפוליטיקה לא מעט שנים. הפריצה הגדולה שלה התרחשה בעת ששימשה השרה לאיכות הסביבה. האופן שבו ניהלה את אירוע כתם הנפט לחופי ישראל בפברואר 2021, שבדיעבד התברר כטרור אקולוגי איראני, הוא כנראה הטריגר שהביא אותה לתפקידה הנוכחי.
הביקור נגע בכל נקודות החיבור: ההיסטוריה, מחאת הנשים, זכויות האדם, משבר האקלים ורתימת הטכנולוגיה לטובת האנושות. בעתיד הלא רחוק, אמר פהלווי, יהיה אפשר להרחיב את הסכמי אברהם להסכמי כורש
במהלך ביקורו הקפידה השרה לכנות את רזא כורש עלי פהלווי "יורש העצר" או "הנסיך". הוא דור שלישי בשושלת פהלווי. סבו, רזא חאן, היה קצין שתפס את השלטון בהפיכה צבאית וייסד את שושלת פהלווי לפני 98 שנים. כעבור 20 שנה, ב־1941, ירש את מקומו בנו מוחמד רזא. ב־38 השנים הבאות הוא היה השליט הכול־יכול של איראן, אבל ב־1979 נאלץ לגלות ממנה בעקבות המהפכה האסלאמית. את ימיו סיים בודד וחולה במצרים, שבה קיבל מקלט מדיני. בנו, רזא כורש עלי פהלווי, עזב לארה"ב. ב־44 השנים האחרונות הוא מתגורר שם עם אשתו הנסיכה יסמין ועם שתי בנותיו.
במהלך השנים היה מעורב בכל מיני יוזמות לשוב לאיראן. בין השאר התנדב לשרת כטייס בחיל האוויר האיראני במהלך מלחמת איראן־עיראק, והקים ממשלה גולה. הוא היה שותף לתוכניות לחולל הפיכת נגד באיראן, שאף אחת מהן לא יצאה לפועל. היו לו קשרים עם הקהילה היהודית וגם עם ישראלים, בהם יעקב נמרודי, לשעבר הנספח הצבאי באיראן, ואיש המוסד האגדי דייב קמחי, לימים מנכ"ל משרד החוץ. אבל מה שהיה כאן השבוע הוא ביקור רשמי ראשון בישראל אחרי יותר מארבעה עשורים.
מה גרם לו להגיע לכאן אחרי יותר מארבעים שנה? כמי שקרוי גם על שם המלך הפרסי הגדול כורש, הוא בוודאי מודע לקשר ההיסטורי בין העמים. ואכן בעת ביקורו השבוע בכותל, בבוקר אביבי לוהט, כאשר השעין את מצחו אל אבני הכותל הקרירות, אחזה בנוכחים התרגשות. הם התקשו להתיק את מבטם מהאיש שנשא תפילה מול שרידי חומת בית המקדש השני, ונזכרו בפסוקים ההיסטוריים של הצהרת כורש, מספר עזרא: "כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱ־לֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה". 2,561 שנים אחרי שכורש מלך פרס ציווה להקים את בית המקדש השני, עמד השבוע בנו של שליט איראן המודרנית מול אותן האבנים במדינת ישראל העצמאית, שרבים מכנים אותה הבית השלישי.
אווירה ליכודית חמה
די כבר, אתם אומרים. כמה אפשר לסחוט את הלימון הזה. נכון, קוראים לו כורש והוא בנו של השאה, אבל קצת פרופורציות. ולא רק מפני שהשושלת שלו קצרה. הרומן המדיני של ישראל עם איראן בתקופתו של השאה היה קצר ימים והסתיים רע. בראייה היסטורית מפוכחת, זה היה עוד פרק בהיסטוריה הקצרה אך המסוכסכת של איראן המודרנית. ורזא כורש פהלווי הוא בסך הכול עוד דמות בגלקסיה של ארגוני גולים איראנים, המסוכסכים זה שנים בינם לבין עצמם. מה גם שלקח לו 44 שנים, לא פחות, לממש את הרגע ההיסטורי הזה.
אז מה נשתנה? מי עשה את החיבור? בעניין הזה שרת המודיעין גילה גמליאל משחקת בונקר. כאשר אני מתעקשת בכל זאת לברר איך נוצר הקשר, גמליאל מנדבת מידע חלקי מאוד. "בשנים האחרונות הייתי פעילה מאוד בכל מיני ארגונים בחו"ל. יש לי רשת קשרים בינלאומיים, מדאבוס וצפונה".
אני שואלת מקורות באופוזיציה האיראנית, כאלה שמעורבים בסדר היום של פהלווי בביקורים ברחבי העולם. הם אמורים לדעת, אבל גם הם מתוודים שהביקור הפתיע אותם. "זה היה סוד מוחלט", הם אומרים, אבל מוסיפים שבסביבתו של יורש העצר ובארוחות עימו נצפו כמה אנשי עסקים בעלי קשרים אמיצים בליכוד.
אם היה פה קשר ליכודי כלשהו, הרי שנחשף טפח וכוסו טפחיים. במהלך ביקורו בישראל השתתף פהלווי בארוחת ערב בביתו של פעיל הליכוד הוותיק מראשון־לציון שפי ששון, המוכר גם כחבר קרוב של דוד ביטן וגילה גמליאל. על רקע הנברשות והפרחים האדומים שררה שם אווירה ליכודית חמה, שהגיעה לשיאה כשהזמר קובי פרץ פצח בשירה לכבוד האורח, ואחריו איתי לוי.
פולקלור בצד, גמליאל אומרת שכאשר נכנסה לתפקידה מחאות החיג'אב באיראן היו בעיצומן, "וכמו עוד ישראלים חשתי הזדהות עמוקה עם נשות איראן שיצאו למאבק על כבודן וחירותן. הדברים האיומים שעברו עליהן, הרצח של מהסה אמיני, הטרור כלפי הנשים המפגינות, הירי באיבריהן המוצנעים – כל זה זעזע אותי כאדם, כאישה, כשרה. חיפשתי דרך לייצר פלטפורמה שתאפשר לנו, מדינת ישראל, לא רק לתמוך במאבקם הצודק של אזרחי איראן לחירותם, אלא גם ליצור בסיס לחידוש היחסים ההיסטוריים בין העם היהודי לעם באיראן".
את הבסיס היא מצאה בדמותו של יורש העצר. הם נפגשו ונוצר קשר חם, שהשבוע הגיע לשיאו בביקור בישראל. והביקור, יש לומר, תוכנן היטב. הוא נגע בכל נקודות החיבור, ההיסטוריה, מחאת הנשים, זכויות האדם, משבר האקלים ורתימת הטכנולוגיה לטובת האנושות. הפאנץ'־ליין היה כאשר פהלווי אמר שהוא מקווה שבעתיד הלא רחוק יהיה אפשר להרחיב את הסכמי אברהם להסכמי כורש. מעניין לראות את הפרצוף של שליט האמירויות מוחמד בן זאיד שומע על כך לראשונה.
האישה שאיתו
בכל מקרה, הדרך להסכמי כורש עדיין ארוכה מאוד. במסיבת העיתונאים שקיים עם השרה גמליאל בתל־אביב שאלתי את פהלווי אם הוא רואה עצמו כמנהיג של ארגוני הגולים באיראן. ואם כן, האם ביקורו בישראל מחזק את הקשר בין הארגונים הידועים בסכסוכים הפנימיים ביניהם, או מייצר פערים חדשים. "אני לא רואה איך בכלל אפשר להתנגד למה שאני מציע – דמוקרטיה, שלום וזכויות אדם", השיב. על שאלת מנהיגותו העדיף לפסוח בשלב הזה. הוא איש נחמד עם חיוך חם ועיניים נבונות, אך האם הוא מסוגל להיות האיש שיפיל את המשטר ויאחד את האיראנים?
מקורות באופוזיציה האיראנית אומרים שהוא זוכה לאהדת רבים; הדבר ניכר השבוע גם בתגובות ברשתות האיראניות. אבל, הם אומרים, המוקד הוא הנסיכה יסמין ושתי הבנות. היא קרובת משפחתו מצד אימו, פארה דיבה, והיא אישה חזקה. "היא מדהימה, היא נלחמת למען נשים באיראן, היא אש", אומרת גם השרה גמליאל. "ידעתם שיש באיראן אפליה חברתית נגד בנות של נשים שחלו בסרטן שד, כי אומרים שזה גנטי? לא רוצים להתחתן איתן".
הנקודה העיקרית בעניין יורש העצר היא שבפברואר הוא מילא תפקיד מוביל באיחוד בין ארגוני האופוזיציה האיראנית. אלה הוציאו מתחת ידיהם מסמך בשם "אמנת מהסה", לזכר מהסה אמיני, ובו הם קוראים לאיחוד השורות במאבק למען איראן חילונית, חופשית ודמוקרטית. בעתיד הזה, אם וכאשר יבוא, יש אולי מקום ליורש העצר כמי שמייצג את הקו הלאומני יותר של איראן, מול ארגוני האופוזיציה שדוחקים לפדרליזציה ואולי גם לעצמאות של המיעוטים האתניים הגדולים באיראן. אם הקו הזה ינצח, איראן עשויה להתפרק כמו ברית המועצות בשעתה.
ייתכן שהקו האבירי הזה – התגייסות להגנה על זכויות אדם וחידוש הקשר ההיסטורי בין העם האיראני לעם בישראל – אינו אלא פרי ברירת מחדל ישראלית. שאלתי את שרת המודיעין אם הביקור של פהלווי בישראל הוא על דעת הממשל האמריקני ובידיעתו. מה הקשר, שאלה השרה. אבל האם ייתכן שבימים שבהם נשיא ארה"ב מסרב לקבל את ראש ממשלת ישראל בבית הלבן, המערכה מול איראן וכוחות הפרוקסי שלה קופצת מדרגה לאיחוד חזיתות? ואם כן, עד כמה הנתק עם ממשל ביידן חמור יותר ממה שגלוי על פני השטח? לדברי מקורות באופוזיציה האיראנית, בין האנשים שליוו את הביקור היה גם לן חודורקובסקי ששימש סגן שר החוץ בממשל טראמפ, והוא העלה סדרה של תמונות וציוצים מביקורו של יורש העצר. לא בטוח שבבית הלבן ייקחו את זה בקלילות.
