הילדה הכי יפה בגן לא הייתה בגן שלנו, כי הגן בו גדלתי, גן דתי שהשתייך לת"ת (תלמוד תורה, שם חלופי לבית ספר יסודי תורני מאוד) בו ביליתי את בית הספר היסודי שלי, היה נפרד. היו בו רק בנים, כבר מגיל שלוש, כך שלא שמנו לב אם היא עצובה או לא עצובה, ולא תהינו – אני לפחות – איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן.
לא מאוד התעסקנו בשאלה מי יפה או לא יפה. יותר התעסקנו בשאלה מי קופץ מהשלב הכי גבוה של מתקן הטיפוס שהיה בחצר, והאם חלליות הן דבר אמיתי. הגן היה סגור בחמש, זה כן. הקוביות סודרו בסל. הספרים היו על המדף. לדעתי לא היו שם בובות, אבל קשה להגיד שאני זוכר את זה היטב.
אהבנו שוקולד. עוגות גבינה גם. לא הכרנו ילדה בשם גלית, לא את "זאת עם הנמשים" ולא את "זאת עם הגומות". יהונתן גפן כתב את זה כאילו ברור שבכל גן יש ילדה עם נמשים וילדה עם גומות, אבל אצלנו לא היו. היה ברור שזה לא שיר עלינו. אולי לכן לא ממש הכרנו אותו. לא רק אני, אני מניח שזה היה נכון, בצורה זו או אחרת, לרוב מי שלמד איתי ביסודי. את "זמר הפלוגות" של אלתרמן הכרנו, אגב. שרנו אותו בטיולים. אני לא בטוח מה זה בעצם אומר.
את האיש הירוק הכרנו בתור צ'ופר. כלומר בתור פתק מעוצב שמחלקים בסוף פעולה בתנועת הנוער, שהייתה נפרדת גם היא. הביאו לנו את זה איפשהו בכיתה ה', בסיום פעולה שעסקה, איך לא, בצורך להכיר אנשים מחוץ לבועה שלנו. אירוני לכתוב את זה, כי תנועת הנוער הייתה אולי הדבר הכי בועתי שניתן היה לדמיין אז (למעט, כמובן, הת"ת), ובכל זאת הביאו לנו את הסיפור. לא היה קרדיט בסוף, ובוודאי שלא הכרתי את הלחן של יוני רכטר. היינו האיש הכחול מהסיפור, זה שעומד על שפת הכביש ומסתכל בהמוני האנשים הירוקים נוסעים בו.
היינו הסיפור האחר. בסיפור האחר הזה היו גיבורים אחרים. שירים אחרים עיצבו את האזורים שבהם גדלנו. שירים של ציונות ישנה, שנות החמישים ככה. שרנו "על הנגב יורד ליל הסתיו" ו"את זמר הפלוגות נשיר נא למזכרת, אפל אפל הואדי", ו"נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת". שרנו נעמי שמר, שרנו (קצת) אברהם פריד. כשגדלנו קצת, נכנסו שירים חדשים; טיפקס (כיתה שלמה בת"ת שרה את סמי וסומו, הייתם צריכים לשמוע את זה), אייל גולן, עידן רייכל. אבל את השירים ההם, שעיצבו דור שלם – כך הסתבר – לקח לנו שנים ארוכות לגלות.
לא היינו מהדור הזה. היינו מאזורים אחרים. מדורת השבט בערה בלעדינו, ואולי היו אלה אנחנו שבערנו בלעדיה. את חלק מהשירים של הכבש השישה עשר למדתי בעל פה רק עם הילדים שלי, כשבאו לעולם. קשה לשחזר – אולי אי אפשר, אפילו – את חוויית הגדילה על מילים ולחנים מסוימים. אפשר להכיר, לדעת, אפילו לצטט, אבל לא גדלנו על זה. נוף הילדות שלנו – שלי, על כל פנים – היה אחר.
לא ידענו אז שיכול להיות שזה נגמר. שאנחנו שרים שירים של דור שכבר הוספד. כלומר ידענו שהוא מת, הדור ההוא, וידענו שאנחנו משחזרים איזה מיתוס של ימי הקמת המדינה, אבל לא ידענו שהמדינה התקדמה מאז כברת דרך. לא ידענו שלא היו אגדות מעולם, היה רק חלום. לא ידענו שסוג הערכים הזה הוספד כבר, גם אם הוא ממשיך לחיות בצורות שונות. במובנים מסוימים, יהונתן גפן לא היה אבן היסוד של החברה הישראלית. קצת להפך. האיש שכבר הספיק לראות אותה נבנית וכבר לפרק שם משהו. הוא לא היה דור המייסדים; הוא היה מדור המספידים.
אבל אנחנו, כאמור, לא ידענו את כל זה. היינו מסיפור אחר.
