בתיאוריה קל מאוד לקבל אנשים כפי שהם, לא משנה מה המוגבלות שלהם, אבל בפועל כשהצדדים "המכוערים" של המוגבלות מופיעים, לא תמיד אנשים יודעים איך להכיל את זה.
היו אנשים שהחשבתי אותם כחברים. הייתי בטוחה שהם מבינים אותי ומוכנים לעבוד יחד איתי על הקשיים שלי. כשהסתבר שבכלל לא היה להם מושג זה גרם לי להמון כאב ואכזבה.
בתור אוטיסטית קשה לי להבין גבולות. זה בא לידי ביטוי בדרכים שונות- בין אם זה להתבדח על משהו או להיות במתקפת רגשות סוערת. הרבה בטוחים שאני בכוונה מתעלמת גם אם אומרים לי "עצרי!", אבל זה לא העניין. קשה לי להסביר את זה, אבל אני באמת לא מצליחה לשלוט בזה, ואני מנסה. גם אם אני מבינה באותו הרגע את הטעות ומתנצלת עליה, זה לא אומר שההתנהגות שלי תחדל לגמרי. אני מנסה לעבוד על זה, אבל שינוי לא קורה בן לילה.
בתור אוטיסטית קשה לי להבין גבולות. זה בא לידי ביטוי בדרכים שונות
לפעמים הפגמים שלי לא נראים לי כאלו גרועים. לפעמים ביני לביני או עם המשפחה שלי אני צוחקת ואומרת- "כמה משעמם זה יכול היה להיות אם לא הייתי אוטיסטית". כמובן שזה בא מאיזשהו מקום של פיצוי עצמי, על דבר שנולדתי בלעדיו (במקרה הזה יכולות תקשורת). ובעיקר ממקום של עליצות, כשברור שאין לי בלב ולו קמצוץ של טינה כלפי אנשים שלא נמצאים על הרצף.
אני בן אדם שקשה לו לשמור דברים בפנים, אני לא טובה ב"לבקבק" את המחשבות שלי, אני מנסה לתעל אותם למשהו הכי חיובי שאני יכולה, כמו הומור או כתיבה. ועדיין, איכשהו, קורה מדי פעם שיש את הבן אדם האחד שיצביע עליי ויגיד "את רעה!". אילו הייתי יכולה לקחת את אותו אדם למסע בתוך ראשי אולי הוא היה מבין שאני באמת ובתמים רוצה שלו ולאנשים אחרים יהיה טוב.
אני לא יכולה לספק אושר לכולם, גם אם זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם. אני ילדה פגומה, אולי אפילו יותר מהסובבים אותי. אני לא יודעת איך לרצות את כולם. זה לא בדנ"א שלי. ובכל זאת, יש בי גם יתרונות וכוחות שאין באחרים.
