הרגע שבו הבנתי עד כמה יהונתן גפן הוא גאון של מילים קרה לפני כמה שנים בצומת שילת ליד מודיעין. חצי שעה קודם לכן הורדתי את הילדים בגנים ובבית הספר, כשדיסק של "הכבש השישה עשר" (כן, זה היה דיסק. אני כבר אדם לא צעיר, מתברר) מתנגן ברקע. הילדים כמובן הכירו את כל המילים ושרו אותן בזיופי בוקר אכזריים, ואז ירדו מהאוטו ואני המשכתי לירושלים. בצומת שילת קלטתי לפתע שהדיסק ממשיך להתנגן. למעשה הוא כבר נגמר והתחיל מחדש, ואני עודי מזמזם את הלחנים ושר את כל המילים. ילד בן שלוש, ילדה בת עשר, אבא בן ארבעים, ואם היה בתמונה סבא בן 75 גם הוא כנראה היה מחייך ומדקלם בקולו של גפן בדיוק ברגע הנכון את השורה "לעיתים רחוקות אתה פוגש רעם נחמד", ואז ממשיך מיד בשירת "רעמים וברקים בליל חורף קר".
בשבוע שעבר נפרדתי כאן ממאיר שלו. יש משהו מצמרר במותם הסמוך של שני בני נהלל, בני אותו הדור, שגם היו דומים בלא מעט מובנים. שניהם היו יוצרים ישראלים גדולים, אבל ביהונתן גפן היה מעבר לכישרון העצום משהו שבור, שרוט, פגום ומקולקל, באופן שהעניק לכל מי שקרא אותו ושמע אותו את התחושה שלכל אחד מותר להיות קצת מכל אלה, ועדיין לעמוד על דעתו ולהביא את קולו לעולם. שאפשר להיות פגיע, ובמקביל להיות אדם משמעותי ויוצר.
תכף נגיע גם לדעותיו הפוליטיות. אבל איך אפשר שלא לדמוע מאמפתיה ליהונתן, הילד הכי קטן בכיתה, שנולד למשפחה הכי נכונה וגדל במושב הכי נחשב, לאמא שחלתה במאניה־דיפרסיה – או כמו שהגדיר זאת גפן עצמו: "אמא הייתה עצובה ואבא היה בצבא" – ושהדבר היחיד שהיה יכול לתפוס את תשומת ליבה היה שיר שכתב? אז הוא כתב שיר אחד, וקיבל מאמא נשיקה אחת. כתב עוד ארבעה, וקיבל עוד ארבע נשיקות.
מאז ועד יומו האחרון נשאר יהונתן הקטן אותו הילד שכותב שירים ופזמונים – זה לא אותו הדבר – ומחכה לנשיקה שתבוא. והן באו. חשבו לכמה נשיקות אחראי השיר "לילה טוב" לבדו, שהמוני הורים שרו להמוני ילדיהם רגע לפני שנרדמו, לא פעם תוך מחשבה מה זה בכלל אומר "צרצר מצרצר צרצורו". וכמה ילדות בנות דמותה של ענת, שאיבדו את אמן ולא משנה באיזה גיל, מצאו נחמה בשורה כמו "אך לכל הילדים יש אימהות, ורק לענת אין אמא", שהן היו יכולות לבכות דרכה את האובדן?
יהונתן גפן כתב שירים מילדותו, אבל לפזמונים הגיע רק בתל־אביב, כשחבר לשלום חנוך. הפזמון הראשון שכתב היה "אוריה". הוא סיפר שהתבייש לכתוב פזמון, משהו שמראש מיועד להיות מסחרי, אבל כששמע אותו ברדיו התמלא גאווה. יכול להיות שזה מקרה שהפזמון הראשון של גפן עסק באירוע תנ"כי. אבל כנראה זה לא מקרי, בדיוק כמו ששכנו מאיר שלו התעסק רבות בספר הספרים. זהו דור שאולי מרד ולפעמים אפילו ניאץ וגידף, אבל היה מחובר לא־לוהים עד הרגע האחרון. הוא עצמו אמר בהקשר הזה על ארץ ישראל: "אני שונא אותה, אבל זה בדיוק מראה עד כמה אני אוהב אותה. אם לא הייתי אוהב, לא הייתי שונא". הוא היה הראשון בישראל שכתב טור אישי בעיתון, ורבים משיריו נכתבו קודם כול כטור ורק אחר כך הפכו לשירים. את הטור האחרון שלו, ב־2013, כתב במעריב שנרכש זמן קצר לפני כן בידי מו"ל מקור ראשון דאז שלמה בן־צבי. אחרי שכבר החליט לפרוש מכתיבה ניאות גפן להיפגש עם בן־צבי בבית קפה כשר בנתניה, ואף כתב על הפגישה הזו טור מפויס ואוהד.
אין ספק שדעות השמאל שלו היו נחרצות וחדות, ולעיתים פצעו את מי שחשב אחרת. אבל הוא היה תמיד בן אדם. לפני שמונה שנים, כשבברנז'ה יצאו נגד הענקת פרס מפעל חיים לאריאל זילבר וקראו לו להחרים את הטקס שבו גם הוא היה אמור לקבל פרס, גפן עלה על הבמה בהופעה והצהיר שהוא מתנגד לחרמות באופן נחרץ. "הילד המתנחל בן ארבע באריאל, גם הוא שר 'הילדה הכי יפה בגן'", סיכם באופן כל כך פשוט ונכון. וכשעשה פעם השוואה נואלת בין פלסטינית שסטרה לחייל צה"ל ובין אנה פרנק, הוא גם ידע להתנצל ולומר שזה היה משפט אידיוטי. אנשים כאלה, שחושבים אחרת מאיתנו אבל יודעים להיות בני אדם, הולכים ומתמעטים בדורנו.
יהונתן גפן האמין בא־לוהים. אני לא יודע אם הוא ואני, הוא ואתם, מפרשים את המילה הגדולה הזו, "א־לוהים", באותו אופן. מה שאני כן יודע הוא שיהונתן גפן שם בפי כילד את אחת התפילות הראשונות. בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים הלכתי לישון בכל ערב כשהתקליט "שירים וסיפורים שענת אוהבת במיוחד" בקולה המיוחד של שושיק שני מתנגן ברקע. זהו אלבום קצר, פחות מחצי שעה אורכו. ובשיר האחרון, כשאני כבר עם רגל אחת בעולם החלומות, מגיעה השיחה של ענת עם א־לוהים. והיא מבקשת שלא יהיה לה עצוב כל כך. וגם אני. ושמחר בבוקר אקום לגן. וגם אני. והשורות האחרונות, שאיתן אני נרדם: "ואם לא אכפת לך, ויש לך עוד טיפ־טיפת זמן / כבה בבקשה את האור הקטן, אני כל כך עייפה, וכבר מתחת לשמיכה / ותודה רבה לך ממני ומכל המשפחה".
אז הנה כבר האור, שתמיד ראה בעצמו קטן. תודה רבה, יהונתן.
