חוק הגיוס: ה"דיל" המזויף רק העמיק את העלבון

קשה לחשוב על מועד נוח פחות מבחינה פוליטית להגשת חוק הפטור מגיוס לחרדים מערב יום הזיכרון. ההפגנות נגד הרפורמה נערכו גם בבני־ברק ובירושלים, ולא עסקו רק בדמוקרטיה אלא גם בדמוגרפיה ובשאלת השוויון בנטל. חוק שירחיב את הפטור לחרדים עשוי לשפוך דלק למדורת המחאה. ועדיין, הנציגים החרדים, בהוראת הרבנים, תובעים שהחוק יעבור לפני התקציב, כמובטח בהסכמים הקואליציוניים.

כדי לדלג מעל המשוכה התכנסו השבוע בלשכת רה"מ בנימין נתניהו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ושר הביטחון יואב גלנט, בניסיון למתג עסקת חבילה: גיל הפטור ירד מ־26 ל־23, ואפילו ל־21, ו"בתמורה" המשרתים יזכו להטבות כלכליות. כריכת שני המהלכים זה בזה, והדומיננטיות של גלנט בהובלתו, נועדו לאפשר לטעון בפני בג"ץ שיש כאן צמצום של אי שוויון, ולא פחות מכך לפייס את דעת הקהל.

בפועל, התוצאה הפוכה: כריכתם ל"דיל" מזויף רק מעמיקה את העלבון. זו לא עסקה בין חרדים לחילונים, בין משרתים לאלו שלא. זהו הסדר בין משרד האוצר, שרוצה יותר ידיים עובדות, למשרד הביטחון, שרוצה יותר תקציב. אין כאן חוזה חברתי חדש.

סמוטריץ' דורש שגיל הפטור ירד ל־21 כדי להרוויח עוד שנתיים חשובות של הצעירים החרדים בשוק העבודה, אולי אפילו בטרם יקימו משפחה; גלנט מתואם עם בכירי הצבא, החוששים שירידה מתחת לגיל 23 משמעותה ויתור רשמי על תביעת הגיוס באופן שיפגע במוטיבציה של המשרתים. עומק התהום הפעורה ביניהם הוא 10 מיליארד שקלים, העלות המוערכת של חבילת ההטבות שדורש גלנט.

באופן סמלי, נציגי החרדים כלל לא השתתפו בשיחות השבוע. הם המנוע הפוליטי של המהלך, אך הם שומרים בינתיים על פרופיל נמוך. אם תימשך המחלוקת, בסביבת סמוטריץ' יש מי שימליץ לחזור למסלול הראשון: חוק פטור מגיוס שיוצמד לחוק יסוד לימוד תורה, שיגן עליו מביקורת שיפוטית. בהצלחה עם ההפגנות בקפלן.

יש עוד בעיה בכריכת שני הצעדים: אם ה"פיצוי" על הרחבת מעגל הפטורים משירות יהיה בהגדלת התגמול למשרתים, המהלך הזה עשוי להיות רק ראשיתה של מגמה שבקצה שלה נמצא צבא מקצועי. כבר עכשיו, בחסות הדמוגרפיה ותהליכים נוספים, שיעור הגיוס בפועל נמצא בשחיקה עקבית. בהתאם יגבר הצורך בשיפור תנאיהם ושכרם של המתגייסים, עד כדי שבירת העיקרון של צבא העם. אחר כך לא יהיה עוד מנוס מצבא מתנדבים שכירים. זהו פתרון יעיל כלכלית, אולי גם מוסרית, למדינה שכבר צלחה את האיום המיידי על קיומה. אבל דווקא החורף שעבר מלמד כמה מסוכן פתרון כזה במדינת שבטים כמו ישראל. מי שראה כיצד 300 טייסים הצליחו לכפות את עמדתם על ממשלה נבחרת, מבין כמה חשוב שצה"ל יישאר צבא העם ולא צבא של שבט או מגזר – גם אם יש לו תקווה או יסוד להניח שזה יהיה המגזר שלו.

ראש האופוזיציה החלופי בני גנץ, שהוא גם ראש ממשלת הסקרים, לא חיכה לפרסום הטיוטה הרשמית של חוק הגיוס כדי לכנס מסיבת עיתונאים עם גדי איזנקוט. מתווה הגיוס שלו כלל הורדה של גיל הפטור, אבל גם עיקרון של "שירות לכולם" – צבאי, לאומי או אזרחי. גנץ תקף את החוק מבלי לתקוף את החרדים: הוא דיבר על הצבא במקום על המשתמטים.

יאיר לפיד, שפרץ לפוליטיקה הישראלית בקמפיין שהבטיח שוויון בנטל, נאלם. יממה שלמה עברה עד שפרסם סרטון שאמר את אותו הדבר. על רקע הסקרים שמחמיאים לראשון ומדאיגים את השני, השניים נפגשו בלובי מלון המלך דוד בירושלים. הפגישה שנקבעה להם לא הייתה זה עם זה, אלא בנפרד, עם הסנטור האמריקני לינדזי גרהאם.

מבואת הקינג דיוויד תפקדה כחדר המתנה. הם שתו קפה יחד בזמן שבמלון סמוך דנו צוותי המשא ומתן שלהם ברפורמה המשפטית, במסגרת השיחות בחסות בית הנשיא. תמונתם המשותפת מהפגישה הספונטנית מלמדת עד כמה ההחלטה להיצמד איש לרעהו משרתת בינתיים את שני הצדדים על חשבון הליכוד, שמדמם מנדטים. בידול ראשון נמצא אולי בטקס המשואות בשבוע הבא: לפיד הודיע שישאיר את כיסאו ריק, גנץ מתלבט.

ניקיון השולחן של יושב ראש ש"ס אחרי פסח הביא איתו שתי החלטות חשובות: הבולטת שבהן היא מינוי מחליף קבוע לתפקידיו בממשלה. אריה דרעי החליט לא לפצל את מבצר הפנים והבריאות, אלא למסור אותו בשלמותו למשה ארבל, חבר כנסת מצטיין שנדחק בסבב התפקידים הראשון. זהו מינוי קבוע שמשדר זמניות. מי שחפץ בהצלחת ארבל בכהונתו הראשונה כשר, היה נותן לו משרד אחד. גם זה די והותר.

ארבל, שהחל את דרכו כראש המטה של דרעי במשרד הפנים, הוא בעצם עדיין ראש מטה בשני המשרדים – רק כזה שיושב בלשכת השר. יהיה לו יותר חופש פעולה, אבל דרעי עדיין יהיה שר־על. את מקומו הרשמי בקבינט דרעי הותיר פנוי. לישיבות הוא מוזמן כמשקיף.

ההערכה בש"ס היא שארבל יכהן שנתיים לפחות. דרעי לא ויתר על החלום לשוב לשולחן הממשלה, אבל אִפסן אותו בינתיים. אולי עם תום תקופת התנאי שנקצבה לו בהסדר הטיעון, גם בג"ץ ישנה את עמדתו והוא יוכל לשוב ולהתמנות לשר.

אחרי פסח ערך יושב ראש ש"ס מהלך דרמטי נוסף, שלא זכה כמעט לכותרות: ארבעה חברים חדשים צורפו למועצת חכמי התורה. זה היה מתבקש אחרי פטירת הרב שלום כהן והרב שמעון בעדני, ולקראת שורת אתגרים ובראשם חוק הגיוס, אבל העיתוי קשור אולי גם לחשבון פוליטי פנימי. במועצת חכמי התורה נותרו שלושה חברים: הרב משה מאיה, הרב ראובן אלבז והרב דוד יוסף. האחרון יתמודד על תפקיד הרב הראשי הספרדי בבחירות שייערכו בקיץ מול הרב יהודה דרעי, אחיו של אריה.

במאבק הפנימי, קשה להחליט מי יכריע לגבי זהות המועמד של המפלגה: יושב הראש שמחויב לאחיו, או ה"מועצת", שנוטה לרב דוד יוסף? הפתרון: להרחיב את מועצת חכמי התורה באופן שישנה את הרוב בתוכה. וכך, הרב יוסף, החבר בעצמו ב"מועצת", הופתע לשמוע על המינוי של חבריה החדשים ללא תיאום איתו.

כיסאו של נשיא המועצה נותר פנוי בינתיים, וגם זה קשור לבחירות בקיץ: הוא ממתין ריק עד לתום הכהונה של הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, שצפוי להנהיג את מועצת חכמי התורה. בין אם אחיו יחליף אותו בכיסא הראשון לציון, ובין אם יהיה זה אחיו של דרעי (שהוא גם מחותנו של הרב הראשי יוסף, בנו נשוי לבתו), הכול יישאר במשפחה, במפלגה.

משפחות שכולות פרסמו בדפים אלו, בערב יום הזיכרון בשנה שעברה, מודעה שכותרתה ״לא רוצים חיבוק מכם״. הדרישה הייתה ש״חברי הממשלה לא יגיעו לטקסי הזיכרון של קרובינו שנרצחו ע״י מחבלים״. שנה חלפה, שלטון התחלף, אבל יום הזיכרון כבר נגרר ללב הזירה הפוליטית. הפעם, הורים שכולים תובעים שנציגי הקואליציה התומכים ברפורמה לא יתייצבו בחלקות הצבאיות. הגלגל הפוליטי הסתובב, אבל המהות נשארה. ארשה לעצמי לצטט את הדברים שכתבתי בשנה שעברה, בתקווה שמי שהתחבר אליהם אז יהיה מסוגל להבין אותם גם השנה.

אפילו למשפחות שכולות אין מונופול על השכול. הטרור לא מבחין בינינו, ובקרב אלו ששילמו ביקר מכול אפשר למצוא ייצוג לכל עמדה פוליטית. ‏על כל משפחה שחתמה יש אחרת שמעוניינת ודורשת השתתפות של חברי ממשלת ישראל, כל ממשלה, בטקסים הממלכתיים. באזכרות או בטקסים פרטיים מובן שחובה לכבד כל בקשה בהתאם לתחושות המשפחה, אבל באירועים הרשמיים, דווקא היעדרותם של שרים תהיה פגיעה. הנופלים והנרצחים שילמו את מחיר קיום המדינה, ונציגי הממלכה חייבים לכבד את הטקסים. וזה גם במחיר שיחטפו – בשתיקה – צעקות או מחאות מלב פצוע.