אשתי היא בת קיבוץ מעוז־חיים שבעמק בית־שאן (כיום "עמק המעיינות"). כל מי שמגיע לבית הקברות של הקיבוץ נתקל בתופעה נדירה וקשה לעיכול: קבר אחים גדול. קבורים בו חללי קרב מלכיה, כיום קיבוץ על רכס נפתלי ליד גבול לבנון.
יום לאחר הכרזת המדינה ב־14 במאי 1948, הוטלה משימה על הגדוד הראשון של חטיבת יפתח הטרייה: לכבוש את הכפר מלכיה, כפעולה מקדימה לפלישה ערבית צפויה. הקרב נגד כוחות "צבא ההצלה" של קאוקג'י היה קשה, והגדוד, שהורכב בעיקר מבני הכשרות קיבוצים, ספג אבדות קשות, כולל 24 הרוגים. בשל הנסיגה ומספר הפצועים וההרוגים הגדול, רוב הנופלים נותרו בשטח ונאספו רק חצי שנה לאחר מכן. מכיוון שאי אפשר היה לזהותם, הם נטמנו בקבר אחים במעוז־חיים.
באותו זמן הכירו בקיבוץ רק חלק מההרוגים, ולכן הונחו על הקבר רק עשר מצבות. שאר ההרוגים מהקרב נחשבו למי שמקום קבורתם לא נודע. רק ב־2009, יותר משישים שנה אחרי נפילתם, נקבע שכל ההרוגים הובאו למעשה לקבורה במעוז־חיים, ונוספו לקבר שש מצבות.
היהודים המחוספסים ההם, צרובי המאבק על הארץ ולמודי השואה, הוכיחו לעולם שישראל היא טיפוס מסוג אחר. שיש בה רוח, גאונות ויצירתיות
עוד דבר קשה לעיכול יש בבית הקברות הקיבוצי. סמוך לקבר האחים מצויים ארבעה קברים קטנים. חודשיים לאחר אותו קרב במלכיה, בחופשת הקיץ, עלו על ג'יפ לנסיעה לאזור בית־שאן שבעה ילדים מהקיבוץ. כשהתקרב הג'יפ ליעד הוא עלה על מוקש, וארבעה ילדים בני שמונה מצאו את מותם. אחד מהם היה אורי, בנו הבכור של אלישע סולץ, ממקימי הקיבוץ ודמות מרכזית בפיתוח העמק – וסבא של אשתי. זהו פשר ארבעת הקברים הקטנים. טרגדיה איומה.
בתוך חודשיים ממלחמת העצמאות ספג הקיבוץ הקטן והצעיר מהלומה כפולה, שחקוקה בבית הקברות שלו: הכשרה שחלק גדול ממנה נפל ביום אחד, ואובדן ארבעה ילדים מהדור הראשון שנולד בקיבוץ. אבל כבד ירד על הקיבוץ והמשפחות. ובכל זאת, הקיבוץ ומייסדיו התמידו בנחישות שאפשר רק להעריץ. דור המקימים הזה היה עשוי מחומר אחר. ברזל יצוק, חדור שליחות ציונית ומטרה לאומית שזרמו בעורקיו – לבנות יישובים, להקים מדינה יהודית, להגן עליה ולשרת אותה. אין מכשול קשה מדי, אין אויב חזק מדי.
כידוע, מלחמת השחרור היא המלחמה הקשה ביותר שעברנו, בפער משמעותי מהאחרות. אף שהיישוב היהודי היה אז קטן, מספר הנופלים בה, מעל 6,000, יותר מכפול מהמלחמה הקשה הבאה בתור, יום הכיפורים. כ־40% מהנופלים היו אזרחים. גם תנאי המלחמה היו קשים במיוחד. ישראל בקושי קמה, צה"ל בקושי הוכרז, והיישוב היה דל ועני במשאבים – מול צבאות ערביים בכמה חזיתות. צפי ה"מומחים", למשל ב־CIA, היה ברור: ישראל לא תשרוד, הערכה שהתחזקה אחרי שהוכרז על אמברגו נשק אמריקני.
אבל היהודים המחוספסים ההם, צרובי המאבק על הארץ ולמודי השואה, הוכיחו לעולם שישראל היא טיפוס מסוג אחר. שהציפיות וההערכות הרגילות לא רלוונטיות. שיש בישראל רוח, ויש בה גאונות ויצירתיות, ויש בה נחישות ועקשנות והקרבה, ששום מדד אינו משקף. שהייחודיות היהודית הידועה עברה עם הציונות תמורה דרמטית: מהישרדות בכל מחיר, לניצחון בכל תנאי.
ב־1963, כאשר נחקק חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (במקור: "לחללי מלחמת הקוממיות וצבא הגנה לישראל"), וכתבו שהוא "יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא הגנה לישראל, שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל, וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם", התכוונו לכך באופן מילולי ופשוט. הקשר בין אומץ הלב של הלוחמים לתקומה היה ברור מאליו, והזיכרון הלאומי ביקש להיבנות ולהתעצב מאותה עוצמה ייחודית, גבורה ונכונות להקרבה למען הכלל, שניצחו במלחמת השחרור ושאמורות היו להוות השראה מתמדת לכל מי שחייב להן את עצמאותו.
75 שנים עברו מאז. בינתיים עלתה ישראל על נתיב ההצלחה והשפע. אך אליה וקוץ בה: לנתיב הזה יש גם צד שלילי. ישראל הופכת ממופת עולמי ייחודי למדינה מערבית עם פרדוקסים שגרתיים: פורחת אבל משוסעת; חזקה אך פחדנית; מוסרית וצודקת אבל אכולת רגשות אשם.
תוצאות התהליך הזה מסוכנות לעתידנו. הנכונות להקריב למען הכלל הולכת ודועכת, ההשתמטות והסרבנות הופכות ללגיטימיות. הוויכוחים האידיאולוגיים זלגו מזירת המעשה הפוליטי הלגיטימי למאבק גלוי נגד ישראל. תחושת שותפות הגורל מול אויב משותף הפכה להרגשה שה"גוש" הפוליטי הנגדי הוא האויב.
לקחי מלחמות ישראל ברורים ומהדהדים: בנתיב הזה, התקומה לא תשרוד. עצמאות ישראל איננה תוצאת מעשה חד־פעמי, אלא מאבק מתמיד. היתרון הטכנולוגי שמעניק השפע חשוב, אבל לא מספיק. מה שקיים אותנו בעבר הוא היתרון האנושי, האחדות הציונית, הנחישות הלאומית. השבוע הזה, שבו אנחנו נזכרים בשואה, מלחמה ותקומה, מסביר לנו, גם בתקופת השפע הזו, שאין תחליף לקיומה של המדינה היהודית, ושאין למדינה קיום בלי שאזרחיה נושאים על גבם – בגאווה, בנחישות, וכשצריך גם בהקרבה – את משא קיומה.
אכן, זהו קשר קצת מורכב. משום שהמדינה איננה תכלית עצמה, תכליתה היא העם; מצד שני, העם הוא מי שמקיים את המדינה. קצת שכחנו את המורכבות הסימביוטית הזו. יש לנו עם שחלקים הולכים וגדלים ממנו מאמינים שהמדינה היא ישות שקיימת בפני עצמה, בלי תלות בתרומתם ובמחויבותם, ויש לנו מוסדות מדינה ואליטות שמאמינים שהם ניצבים מעל העם, במעין עליונות נורמטיבית וריבונית.
אנו חייבים להתגבר על הדימוי הזה, שהוא תוצאת ההצלחה. השפע מאפשר לאליטות לייצר אשליה – עצמית וציבורית – שישראל בנויה "מלמעלה למטה". זו טעות הרת גורל. ישראל בנויה מלמטה למעלה. היא משתרגת מהתרומה והאחריות האישית למטה, מהגבורה והנחישות של כל אחד ואחד. היא לא בנויה כהיררכיה, אלא כשותפות גורל, שותפות מאמץ, שותפות אחים.
התקומה היהודית אינה ניתנת לניתוק מהמחויבות האישית הרחבה למפעל הציוני. כשמבינים זאת, מקיימים באופן טבעי את הנורמות הציבוריות שתומכות בנס המדינה היהודית, ונמנעים מהטעויות שמערערות אותו מיסודו – טעויות שמאפיינות כיום את שני הצדדים הפוליטיים. לכן התובנה הזו, שניצבת בלב שבוע הזיכרון, היא קיומית ממש. אין אפשרות אחרת.
