כבר 41 שנה אני נושא את התואר "אב שכול", מאז שבני, שלמה אומן ז"ל, נהרג במלחמת שלום הגליל בגזרה המזרחית בלבנון – נהרג, לא נפל. אומנם מקובל להשתמש במונח "נופלים", אך לטעמי הוא נושא משמעות נלווית של כישלון, של שלומיאליות לכאורה.
שלמה לא נפל מהטנק. הוא היה תלמיד ישיבת הסדר שגויס למילואים, עלה עם חבריו לחזית, וספג פגיעה ישירה בטנק שבו שימש כתותחן – פגיעה שהרגה אותו. הוא היה אז נשוי ואב לילד. רעייתו, כלתי, שהייתה אז בהיריון, הביאה לעולם חמישה חודשים לאחר מכן את בתם שלומציון, שלא זכתה להכיר את אביה, והיא כיום רופאה בכירה בבית החולים הדסה.
אני לא אוהב לדבר בשם הבנים, או בשם בני. אבל לו היו שואלים אותו על המצב הנוכחי במדינת ישראל, אין לי ספק ששלמה היה חפץ – ואולי אף פועל – לאחות את הקרע בעם.
כאשר שמעתי שקבוצת הורים שכולים פנתה לשר הביטחון יואב גלנט בבקשה למנוע מחברי כנסת להשתתף השנה בטקסי יום הזיכרון, חשתי צורך להשמיע קול צלול וברור: מאז הקמת המדינה ובמשך 75 שנותיה, נטלו חלק באירועי הזיכרון ראשיה, שריה ויועציה, מכל רחבי הקשת הפוליטית, ממש כשם שכדורי הרובים ותחמושת האויב לא הבחינו אם היושב בטנק והחייל המסתער קדימה הוא קיבוצניק או מתנחל, גלוי ראש או תלמיד ישיבה.
מן השנים הראשונות נשמרו כללי הטקס בעקביות ממלכתית. למשך ימים אחדים בשנה אכן הצלחנו להותיר בצד את המחלוקות בינינו, והיו כאלה לא מעט – חריפות יותר או פחות. עלה בידינו להשאיר את הוויכוחים בשערי בתי העלמין הצבאיים, מחוץ לטקסים הממלכתיים בהר הרצל וברחבי הארץ. השנה יש לצערי מי שמבקשים להשאיר בחוץ דווקא את נבחרי הציבור.
המילה "פוליטיקאי" אינה תואר גנאי. חברי הכנסת הם נבחרי הציבור, נציגי העם. דמוקרטיה אמיתית מנוהלת בידי נבחרי הציבור ולא בידי אליטות החושבות שהן שוות יותר מאחרים. בשבילי, ההשתתפות של ראש הממשלה, שר הביטחון, שרים וחברי הכנסת בטקסי הזיכרון היא מפגן של הוקרת כבוד לחללים. היא ביטוי להשתתפות הממלכה והעם באובדן האישי, בצער הפרטי, שאירע במסגרת פעולה צבאית שנערכה בשם מדינת ישראל, כדי להגן ולשמור על המדינה היהודית והדמוקרטית, ועל העם היושב בציון.
ההורים השכולים שפנו בדרישה להותיר את נבחרי הציבור מחוץ לטקסים טוענים שכל שהם מבקשים הוא להשאיר את הפוליטיקה בחוץ. זהו אבסורד הזועק לשמיים. הרי הדרישה הזו היא־היא שמערבת את הפוליטיקה עם השכול. היא גם לא מגיעה בחלל ריק, אלא היא ביטוי לקרע בעם שצף ביתר שאת על פני השטח בעקבות הרפורמה המשפטית.
המשמעות האמיתית של הבקשה הזו היא קעקוע הלגיטימיות של חברי הממשלה ושל חברי הכנסת – מפני שרוב חברי הכנסת הם כרגע אנשי הימין, ומפני שיש כעת ממשלת ימין. גם בימים הסוערים והקשים ביותר שידענו בישראל כחברה, לא העלינו בדעתנו לבקש ממנהיגי הציבור לא לקחת חלק בטקסי יום הזיכרון.
לטעמי, זו בקשה של קבוצה קטנה שאינה מייצגת את הורים שכולים, ושאם תתקבל היא תהיה אסון. אבל אפילו אם היא הייתה קבוצה מייצגת – לטעמי, לפחות – בתקופה שברירית כל כך, אסור לנקוט צעד מסוג זה שרק עלול להעמיק את השבר. הדרת נבחרי הציבור מהטקסים הממלכתיים היא זו שתערב את השכול בפוליטיקה.
בשביל מי שמדינת ישראל ועם ישראל יקרים לליבו, הקרע בעם כואב מאוד. בשביל מי שאיבד את יקירו בהגנת העם והארץ, השכול כואב מאוד. זה כואב מספיק ככה, בואו לא נערבב בין השניים. בואו לא נעמיק את הקרע בעם בשמם של הנופלים והנהרגים.
