קרוב ל-50 שנים שאני פוקד את בית העלמין הצבאי בחיפה, מאז נקבר שם אחי הבכור הי״ד שנפל בקרב בסיני במלחמת יום הכיפורים. אני מכיר לפני ולפנים את הדרכים שבבית העלמין, ואת השבילים שבינות לקברים, עקבתי איך עם המלחמות השונות מבואותיו הוגדלו והורחבו.
קרוב ל-50 שנים שאני פוקד אותו. בתחילה כילד שלא הבין עד תומו את המולת המקום בימי הזיכרון. כילד שהתרגל ללוות את הוריו מידי יום שישי כשירדו לבקר את בנם בכורם שמתחת לאבן, ״לבקר את אודי״. ביקור לא נורמלי שהפך לי לתקופה מסוימת לשגרה. אחר כך נלוויתי אליהם לטקסים ולימי הזיכרון השונים כנער, כחייל, כקצין, ולאחר מכן כשזקנו ונפטרו – אני הוא שממשיך להדליק את הנר.
ודור חדש מתלווה אלי. הילדים שלי שגדלו בצל בית העלמין. בצל היותם אחיינים לחייל שנפל. משני הצדדים. עם שגרת יום זיכרון בו הם נחלקים ללוות את אביהם לבית עלמין צבאי אחד ואת אימם לבית קברות צבאי אחר, שם קבור אחיה. והם מלווים. הם ליוו כילדים, כנערים, כחיילים וכקצינים בצבא. הם יודעים, וגם אני יודע שיבוא יום, שכולנו מקווים שהוא רחוק, שבו עליהם יהיה להמשיך ולהדליק את הנר. את הנרות.
50 ימי זיכרון כמעט, למעט שנת הקורונה, שאני עומד ליד הקבר, ליד אותה אבן וליד אותם שכנים, במעין אחוות שכולים שגם היא החליפה כבר דורות.
בכל יום זיכרון, שהוא מסורת חוצת דורות שגדולה מכל אחד ואחת מאיתנו, באותו טקס בדיוק. עם אותו סדר הדברים של קריאת קדיש, תפילת אל מלא רחמים, יזכור, מטח כבוד, הנחת זרים ונאום נציג הממשלה. כן, נאום נציג ממשלת ישראל הריבונית הנבחרת. עברתי ממשלות שמאל וימין, דיבורי שלום וביטחון, נאומים ארוכים וקצרים, קולעים וגם כאלה שמעט מתבדרים. כאלו שהסכמתי איתם יותר, וכאלו שפחות, אך הם תמיד היו ממלכתיים, ולא עלה בדעתו של אף אחד לבקש שלא יהיו ולשנות את הטקס.
אחי הבכור נהרג במלחמת יום הכיפורים: לא קל היה להוריי לעמוד כל שנה ולשמוע את נציג הממשלה עולה לנאום ביום הזיכרון. גיסי, שלא זכיתי להכירו, נהרג באסון אימונים קשה: בלשון המעטה אומר שהיה קשה להוריו ז״ל, חותניי, לראות את חיילי צה״ל וקציניו מסביבם, כל שנה מחדש, ולשמוע את הנאומים חוצבי הלהבות.
אך הם הבינו שיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה הוא יום חשוב בלוח השנה העברי, יום קדוש. הוא לא נמצא בלוח השנה בשביל ההורים השכולים, האחים או המשפחות בלבד. הוא שם כסמל לאומי חיוני לכל עם ישראל: מאיפה באנו ומה המחיר שאנו משלמים בכל דור ודור למען עצמאות מדינת הלאום של העם היהודי. הוא עבור כולנו, שלא נתבלבל ושלא נשכח כמה ולמי אנחנו חייבים. נציג הממשלה הנבחרת של מדינת ישראל שם כי כך ראוי. אותו טקס, אותה מסורת. אל תפגעו בה.
פרופסור אביתר מתניה הוא אח שכול וגיס שכול.
