לא היו ימים טובים ליושב ראש המחנה הממלכתי בני גנץ כימי הפסקת האש החלקית והזמנית במאבק נגד הרפורמה המשפטית ובעדה. כבר לא מדובר בסקר אחד או שניים: העלייה בתמיכה האישית בגנץ והתחזקות סיעת המחנה הממלכתי הן כבר בגדר מגמה יציבה בסקרי השבועות האחרונים, ולא אצל סוקר יחיד או כלי תקשורת אחד. במגוון סקרים של מגוון סוקרים, שיעור התמיכה בגנץ ובמפלגתו כבר משתווה ואף עולה על התמיכה בראש הממשלה בנימין נתניהו ובליכוד.
זו לא תחזית מנדטים לבחירות הבאות. סקרים נותנים תמונת מצב נכונה למועד עריכתם, וגם זה בעירבון מוגבל. די לראות את הפערים בתוצאות בין הסוקרים כדי להבחין בחולשת השיטה. אולם כאשר המגמה נמשכת לאורך כמה שבועות, אפשר להסיק שהיא מבטאת הלך רוח ממשי של תמיכה גוברת בגנץ ובמפלגתו.
גם אם גל האהדה הזה יחלוף בעוד כמה שבועות או חודשים, ברגע הפוליטי הנוכחי הוא מבטא מגמה אמיתית שראוי לתהות על קנקנה. מה גורם לישראלים רבים כל כך לחוש שדווקא גנץ נותן מענה לאתגרים המורכבים שאיתם מתמודדת בימים אלו החברה הישראלית והפוליטיקה הישראלית? מה יש בגנץ שאין ביאיר לפיד, במרב מיכאלי או בנתניהו?
כדי להשיב על כך צריך להאזין רוב קשב למה שאמר גנץ מאז פרצו לחיינו הרפורמה המשפטית ומחאת הנגד הנרחבת, ולא פחות מכך למה שלא אמר. מהרגע הראשון של המשבר דיבר יושב ראש המחנה הממלכתי בשפה מתונה ולא מתלהמת, חתר לפשרה ולא להכנעה, ולא העמיד בפני הקואליציה תנאים ששיקפו רצון לנצח אותה במקום להידבר איתה.
גנץ ואנשי מפלגתו בהחלט תמכו במחאה ששטפה את ערי ישראל. הראשון שדיבר על "להוציא מיליון איש לרחובות" היה מספר 3 ברשימתו, הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. אך גם בשיא המחאה, כשהרוחות ברחוב הישראלי להטו והגיעו לרתיחה, גנץ נזהר לא לקרוע את החבל. הוא ואנשיו לא שללו את הלגיטימיות של הממשלה, ולא תקפו את עצם הרצון לבצע רפורמה. במקום זאת הם הקפידו למקד את ההתנגדות בסעיפים, ובראשם הכוונה לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. גם כשלפיד הכריז שתנאי לכל משא ומתן הוא פסק זמן ארוך ומוגדר מראש בכל הליכי החקיקה, גנץ הודיע מיד כי מבחינתו די בעצם העצירה, ולא תבע מהקואליציה להכריז מראש על אורך פסק הזמן.
מתברר שעל אף נקודת הרתיחה שהשיח הפוליטי הגיע אליה – או שמא, דווקא בגללה – הציבור הישראלי לא מעוניין בהקצנה נוספת. אפילו בקרב מתנגדי הממשלה והרפורמה, הקו המתון שנכון לפשרה ומבקש הגעה להסכמות רחבות, הוא המוביל. בני גנץ אינו מנהיג טבעי. קומתו הגבוהה ומראה הגנרל אינם מחפים על האופי ההססני ונעדר הכריזמה שלו. אך נראה שדווקא זה סוג המנהיגות שאזרחים רבים מעוניינים בו ברגע המכריע שמדינת ישראל ניצבת בו. איננו יודעים אם התנהלותו של גנץ כנה או מונעת משיקולים פוליטיים טקטיים, אולם הכמיהה למנהיגות מתונה, שקולה, לא דמגוגית ולא פופוליסטית מבטאת בגרות של הציבור, שאינו נוהה אחרי מלהיטי הרוחות ומקציני השיח.
