איתן פיכמן ז"ל לא כל כך אהב לרוץ. הוא העדיף לשחות, ובילדותו אפילו השתתף בתחרויות שחייה. אבל כילד טוב, הוא לא סירב כשאביו יצחק היה מפציר בו לרוץ איתו במרוץ הלילה של באר־שבע, עיר מגוריהם. במשך שלוש שנים הם רצו יחד, אב ובנו, במרוץ הלילי של בירת הנגב. בשנה שעברה יצחק נאלץ לרוץ לבד כי איתן כבר היה בצבא. גם השנה יצחק ירוץ ללא בנו, במרוץ שיתקיים בעיר בעוד שבוע וחצי. סמל איתן פיכמן ז"ל נהרג בספטמבר האחרון כאשר נחבל בראשו במהלך אימון של גדוד השריון שלו ברמת הגולן.
אבל יצחק פיכמן לא ירוץ לבד. הוא כבר הדפיס כ־150 חולצות עם תמונת דיוקנו של איתן, כדי לחלק למשתתפים שירוצו לצידו כשיזניק את ריצת ה־10 ק"מ במרוץ, יחד עם ראש עיריית באר־שבע רוביק דנילוביץ'. החברים מחטיבה 7, שבה שירת איתן, כבר הבטיחו להגיע, וכך גם החברים מתיכון מקיף א' בבאר־שבע, שבו למד. יגיעו גם אנשי צוות מבית החולים סורוקה, עמיתיה של פאני, אשתו של יצחק ואימו של איתן, אחות במחלקה הנוירולוגית.
בגיל 66, פיכמן עדיין אוהב לרוץ. "איתן נמצא איתי בלב, ואני רץ איתו כל עוד יהיה לי כוח", הוא אומר
פיכמן, נהג מונית מוכר בעיר, כבר לא צעיר. בגיל 66 הוא עדיין אוהב לרוץ. רק לפני כמה שבועות הוא סיים חצי מרתון בירושלים. מאז נפילתו של איתן הוא מגיע לכל מרוץ עם חולצה שעליה תמונת הבן שנפל. פאני ויצחק עלו בנעוריהם מברית המועצות, בשנות השבעים. איתן, בנם הצעיר, נולד באוגוסט 2003 אחרי שתי אחיות, שירה ואפרת. "ילד טוב וחרוץ שאהב ללמוד", מספר יצחק. כשסיים את התיכון תכנן איתן להתגייס לצנחנים בגיוס מרץ 2022, אבל כבר בסתיו התקשרו אליו מהצבא והציעו לו להקדים את הגיוס ולהתגייס לשריון, כי חסרים שם חיילים. "הוא התייעץ עם בני משפחה ששירתו בשריון, והסכים. הוא רצה לתרום למדינה".
איתן התגייס בדצמבר 2021, שירת כטען בחטיבה 7 והספיק ללחום במבצע עלות השחר בעזה, באוגוסט האחרון. "דווקא בזמן המבצע דאגנו לו, וכשהסתיים המבצע הוא עלה לאימון בגולן. לקחו להם את הפלאפונים בזמן האימון, ואחרי יומיים דפקו אצלנו חיילים בדלת. שאלתי אם הוא נפצע, והם ענו שהוא נהרג. הייתה דממה בטנק אחרי שאיתן טען שני פגזים לירי ולא ענה למפקד שלו. המפקד מצא אותו שרוע בטנק". לאחר האירוע מינו בצה"ל צוות מומחים שיתחקר את התאונה. בממצאי התחקיר, שפורסמו לפני ארבעה חודשים, נכתב שהגורם הישיר למוות היה כניסתו של איתן ז״ל למרחב שבין הסדן לתקרת צריח הטנק, אם כי לא ניתן לקבוע בוודאות מה הסיבה שגרמה לכך.
זה איננו האסון הראשון שניחת על משפחת פיכמן, אפרת, הבת הגדולה, מתה לפני שבע שנים ממחלת הסרטן, בגיל 23. "גם היא שירתה בצבא והייתה מש"קית ת"ש. שניהם רק רצו לתרום. גם אני ואשתי לא עשינו רע לאף אחד. אני לא יודע למה זה מגיע לנו", אומר פיכמן בדמעות.
יום הזיכרון לחללי צה"ל שיחול השבוע, הוא יום הזיכרון הראשון של יצחק ופאני פיכמן כהורים שכולים. "זו פעם ראשונה בחיים שלי, ואין לי מושג איך זה יהיה", אומר יצחק. "יש לנו פגישה מחר בלשכה של משרד הביטחון בבאר־שבע, שבה אמורים להסביר לנו מה אנחנו אמורים לעשות". בינתיים הוא כבר הזמין חולצה של מיזם "רצים לזכרם", כדי לרוץ ביום הזיכרון עם שמו של איתן. "אנחנו אמורים להניח זר בטקס, נעלה לקבר בחלקה הצבאית בבאר־שבע, והחברים מהצבא כבר אמרו שיגיעו".
שבוע אחרי יום הזיכרון, ב־3 במאי, מקווה פיכמן לרוץ במרוץ הלילה של באר־שבע עם מאות צעירים וצעירות ברחובות העיר שבנו אהב, כשתמונת פניו העדינות של איתן מתנוססת על חולצותיהם. "איתן נמצא איתי בלב, ואני רץ איתו כל עוד יהיה לי כוח".
