בשבוע שעבר התעוררנו לעוד פרובוקציה מתוקשרת מבית השמאל הקיצוני, שילוב כוחות בין השמאל הקיצוני האמריקני לזה הישראלי. חמש צעירות יהודיות הגיעו לטיול של 'תגלית', בכוונת מכוון לעורר פרובוקציות לאורך המסע ולפרוש לקראת סופו באופן מתוקשר ורועש, אחרי שאכלו מכל הטוב וירקו לבאר.
הצעירות הללו הגיעו כ"שתולות" מטעם ארגון If Not Now, גוף קיצוני שהוקם בידי יהודייה צעירה בשם סימונה צימרמן, תומכת חרם ו־BDS, כזו שבזמן צוק איתן ארגנה הפגנות נגד ישראל. צימרמן מילאה תפקיד מפתח בקמפיין של המועמד הדמוקרטי ברני סנדרס ואפילו משם פוטרה בעקבות פעילותה האנטי־ישראלית והתבטאויותיה הבוטות כלפי ראש הממשלה נתניהו.
If Not Now עוסק בפרובוקציות בלתי פוסקות – כל פעם על ידי פעילים מעטים, אבל רעשניים מאוד ולהוטים. אחת המטרות שלו היא ליצור שינוי בקרב הקהילה היהודית עצמה ולתקוע טריז בין יהדות אמריקה הצפונית לבין מדינת ישראל. זו הסיבה שהפעילות שלהם נועדה לשחוט פרות קדושות: את איפא"ק (השדולה הפרו־ישראלית הגדולה בארה"ב), את 'תגלית', את מחנות 'רמה' (מחנות קיץ של התנועה הקונסרבטיבית) ורבים אחרים – סמלים של קשר בריא בין מדינת היהודים לתפוצה הגדולה ביותר שלה.
הארגון הקיצוני הזה זוכה לחיבוק חם של ארגוני השמאל הקיצוני בישראל, 'שוברים שתיקה', 'בצלם' וחבריהם, וגם של חברי כנסת משמאל, כמו ח"כ תמר זנדברג שהשתתפה בהפגנות הארגון ונאמה שם. גם השמאל הישראלי, בחלקיו הקיצוניים, נמשך למחוזות האבסורד. המטרה מקדשת את האמצעים, את כל האמצעים.
If Not Now הוא רק סימפטום אחד להקצנה בקרב צעירים בקהילה היהודית. צימרמן היא צעירה בת 27, שגדלה בבית ציוני אוהב ישראל, ואף פעלה במסגרת איפא"ק בתחילת לימודיה האקדמיים באוניברסיטת ברקלי, אוניברסיטה שבכל הקשור לישראל מובילה קו אנטי־ישראלי מובהק. היא התהפכה ב־180 מעלות, והיא לא לבד. מגמת ההקצנה בקרב צעירי הקהילה היהודית התחילה לפני כמה שנים והיא הולכת ומתגברת, גם מבחינה מספרית וגם מבחינה אידאולוגית. הפרובוקציות האלה, כפי שראינו ב'תגלית', רק בתחילתן, והן צפויות להתרבות ולהחמיר.
הקולות הפרוגרסיביים הקיצוניים האלה בתוך הקהילה היהודית מציגים שיקוף של החברה האמריקנית כולה ושל המגמות בתוכה. הקהילה היהודית שמשתייכת ברובה לאורך השנים לצד הדמוקרטי, מושפעת באופן טבעי מהמגמות בחברה שבה היא חיה. הקולות האלה הם בראש ובראשונה אתגר פנים־קהילתי יהודי־אמריקני. הם מאיימים קודם כול על הממסד היהודי ורק אחר כך על מדינת ישראל המבוססת והחזקה. חשוב להבין את זה וחשוב גם מצידנו לא להתנשא מעל המאמץ הקהילתי ומעל האתגרים שהקהילה שם חווה, ולעמוד לצד מי שממשיך להתעקש להתייצב לצד מדינת ישראל, למרות הכול. שלא תטעו, הם הרוב. רוב שנאבק, רוב שמתמודד עם אתגרים, אבל רוב חיובי ואוהב וחשוב מאוד בעבורנו.
עבודת פינצטה
אני רוצה לשתף אתכם בכמה רגעים, סיפורים קטנים של אור בהקשר הזה, כדי שתדעו שלמרות המגמות, ולמרות הפרובוקציות הרעשניות, הקרב ממש לא אבוד.
נקודת האור הראשונה הייתה כשמחנות 'רמה', מחנות הקיץ של התנועה הקונסרבטיבית, החליטו להתנער מהארגון If Not Now, שביקש להיכנס למחנות ולהעביר תכנים במשך הקיץ. יצאתי למחנה 'רמה' במשך כמה שנים כשליחה מטעם הסוכנות היהודית, נחשפתי לפלא חינוכי וציוני אי שם בין היערות והאגמים, ניצוץ של אהבה לישראל, שמפעם בקרב הקהילה היהודית הענפה ועובר בצורה חינוכית וממסדית הלאה לדורות הבאים. כמה הייתי גאה כשדחו את פעילות הארגון, כי אני יודעת עד כמה זה קשה – חלק ממי שמאכלס את הארגון ופעיליו הם בוגרי 'רמה'. בשר מבשרם שהלך והקצין, הלך והתמרד, נסחף עם הזרם וגם מוביל את הסחף. איזו החלטה קשה ואמיצה זו לגוף לדחות חלק ממנו. מגיעות ל'רמה' מחיאות כפיים רמות.
הסיפור השני הוא טרי. בשבוע שעבר השתתפתי בסמינר אקטיביסטים יהודים בינלאומי, שהתקיים כאן בירושלים. הסמינר הציג קו פרוגרסיבי־שמאלי ולצד זאת מאוד ציוני ואוהב ישראל. במהלך הסמינר דיברה איתנו רבה אמריקנית בשם אנג'לה, וסיפרה על פגישה עם דני דיין, הקונסול שלנו בניו־יורק. היא הופתעה שאף על פי שהיא דיברה על 'כיבוש', הוא לא הסב אליה את הגב, אלא שוחח איתה והציג לפניה טענות מנומקות מתוך מקום של אהבה ושיח. היא התרשמה מאוד. היא דוגמה למישהי שיכולה בקלות להציג קו אנטי־ישראלי, אבל אנשים כמו דני דיין משאירים עליה חותם ועושים את ההבדל. קשה, אבל אפשרי. גם אני הקטנה ניגשתי אליה באחת ההפסקות, ומתוך אהבה וקבלה הבטחנו להמשיך את השיח.
המצב שברירי מאוד. את ההקצנה בדעות חשים באוויר ובשיח, בין היתר בהתבטאויות של בכירים בסמינר שהיה נשמע כאילו הם מדבררים את דף המסרים של 'בצלם', ולא בכדי. ארגוני הקיצון מדברים בעיקר אנגלית, בעיקר "בינלאומית" (ומתגאים בכך), וכשמישהי שגרה שם שומעת כל היום על ישראל שמבצעת טיהור אתני, פשעי מלחמה ומתעללת בקטינים – היא בקלות יכולה להיקרע מאיתנו ולהיזרק. התבטאות כזו היא התחלה, ואחריתה מי ישורנה. התפקיד שלנו הוא לשמור עליה.
דרושה פה עבודת פינצטה. צריך לדעת לא לוותר על אנג'לה או על אותה בכירה, ולצד זאת לא לוותר על הכבוד שלנו, על האמת ועל הערכים. צריך להילחם עד חורמה במי שעזב מזמן, כמו סימונה צימרמן ואחרים, ולדעת לקיים שיח רציני, גם אם מאתגר, עם האנשים שאולי לא חושבים כמונו אבל עדיין איתנו.
התפקיד שלנו הוא לפתוח את המטרייה כמה שיותר מתוך הבנה שאין לנו עם אחר, ועדיין, להוציא מחוץ למטרייה את מי שפועל נגדנו בצורה אקטיבית. זה קורה לא מעט לאחרונה, אבל חשוב לא לצבוע בשחור־לבן את כל הקהילה היהודית הגדולה והחשובה הזאת, לחזק את הכוחות הציוניים הרבים שקיימים בה ולא לוותר בגלל חילוקי דעות פוליטיים. גם נגד אותן פרובוקטוריות ב'תגלית' – צריך לפעול, רק להיזהר לא לשפוך את התינוק עם המים.
