כמו הנחליאלי בסתיו והשרב באביב, גם סאגת טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי של עמותת "לוחמים לשלום" חוזרת אלינו כל שנה מחדש. הטקס, הנערך בהשתתפות בני משפחות שכולות ישראליות ובני משפחות של פלסטינים שנהרגו בזיקה לסכסוך, מעורר מדי שנה כעס רב. לטענתן של משפחות שכולות ישראליות רבות, הוא יוצר למעשה זילות של השכול, וחותר תחת האמונה הישראלית בצדקת הדרך. מארגניו, יש לציין, אינם מסתירים את העובדה שמאחורי העיסוק בזיכרון בדרך החריגה הזו, מסתתרת מגמה פוליטית. ניסיון לתת מבט שונה על הסכסוך ובאמצעותו לחתור לפתרון מסוים מאוד שלו.
בסופו של דבר, השאלה המונחת על כף המאזניים כמעט מדי שנה היא פשוטה: האם בסמכותה של מערכת הביטחון לסרב לבקשת מארגני הטקס הישראלים להכניס לישראל גם את משתתפיו הפלסטינים? לאורך השנים שרי ביטחון רבים סרבו לאשר את כניסתם של הפלסטינים לטקס, ופעם אחר פעם באו שופטי בג"ץ והפכו את ההחלטה.
לכאורה זהו עוד מקרה, אחד מיני רבים, של אקטיביזם שיפוטי שאיננו מניח לשרי הממשלה לקבל החלטות המצויות בלב שיקול הדעת המסור להם. אין ספק שלמערכת הביטחון ישנה סמכות להחליט מי נכנס מיו"ש לישראל ומי לא. הסמכות הזו מעולם לא הייתה נתונה במחלוקת, ומערכת המשפט לא ניסתה אף פעם לערער על עצם קיומה. אולם, כחלק ממגמה רחבה יותר של העצמת הביקורת המנהלית על רשויות השלטון, החל בג"ץ, בעשורים האחרונים, לבקר את טיב שיקול הדעת גם במקומות בהן לא ניתן להצביע בבירור על זכות בת הגנה שנפגעת.
לפלסטינים אין "זכות" כניסה לישראל, וממילא אי הכנסתם לארץ אינה פוגעת בשום זכות שלהם. את חופש הביטוי שלהם הם רשאים לממש בכל מקום שבו הם מורשים לשהות. משתתפי הטקס הישראלים מנגד, רשאים לערוך כל טקס שעולה על דעתם, ולאיש אין רשות למנוע זאת. אולם, הזכות לערוך את הטקס, שהיא בהחלט נגזרת של הזכות הבלתי מעורערת לחופש דיבור, איננה משמיעה גם זכות להכניס לישראל לצורך כך את מי שאין לו זכות כניסה לארץ. על אף זאת, בחרו בשנים האחרונות שופטי בג"ץ להתערב בנושא, ולקבוע כי אמנם מערכת הביטחון איננה חייבת לאשר כניסת פלסטינים לארץ, אולם היא כן מוגבלת בשיקולים שאותם היא רשאית לשקול. שיקולי ביטחון – כן. שיקולים ציבוריים אחרים – לא. וכך בחסות אותה פסיקה נערך הטקס המשותף בניגוד לעמדת שר הביטחון.
אולם, אם קוראים את פסק הדין שניתן אמש בבג"ץ, וחזר על תקדימי העבר בנושא, מגלים דבר מעניין. שר הביטחון יואב גלנט כלל לא ניסה לשכנע, לא את היועמ"שית ולא את שופטי בג"ץ, בצדקת עמדתו. הוא הסתפק בהחלטה לא לאשר את הטקס, ומשם והלאה כנראה הניח שבכך תם תפקידו. גלנט ידע היטב שללא ניסוח עמדה מושכלת בנושא והצגתה לשופטי בג"ץ, תוצאות ההליך ידועות מראש, אך הוא בחר לוותר אפילו על הניסיון לשנות את עמדת השופטים.
אכן, יתכן בהחלט שגם לו היה גלנט מבקש להציג בפני בג"ץ את עמדתו ולנסות לשכנע בה את השופטים, הוא היה נכשל כשלון חרוץ. ככל שמדובר בשופט יצחק עמית ברור שכך הם פני הדברים. אולם, באשר לשופט אלכס שטיין דומה שהמצב הפוך בדיוק, ובנוגע לשופטת יעל וילנר, קשה לדעת מה הייתה מידת ההשפעה של הצגת עמדה נחרצת של השר בפני בג"ץ. שניהם, גם שטיין ובמידה מעט פחותה וילנר, הבהירו שהם אינם שלמים עם התוצאה. אולם, השר גלנט לא נתן בידיהם שום כלי שיכול היה לאפשר להם להגיע לתוצאה שונה.
קשה להשתחרר, אם כן, מהרושם שגלנט פשוט לא ניסה. הוא לא באמת רצה שבג"ץ יגיע לתוצאה אחרת. נוח לו שהטקס מתקיים, בעוד הוא לא נדרש להיות זה שעומד מאחורי האישור לקיומו. כמה קל ונוח להשתמש בשופטי בג"ץ כב"גוי של שבת". גלנט מסרב, השופטים הופכים את ההחלטה, וכולם מרוצים חוץ מאשר אזרחי ישראל.
