שופטת אמריקנית קבעה שמסוכן לגור בשטחים. הקביעה הזו עומדת בסתירה למחקר סטטיסטי טרי, שהעלה כי תוחלת החיים של המתנחלים ארוכה יותר מתוחלת החיים של יהודי הקו הירוק, כך שאפשר להתפשר ולקבוע שמסוכן פה במידה שווה משני צדי הקו הירוק. ארץ ישראל כולה היא אזור סיכון. התרגלנו לכך כמו שתושבי יפן התרגלו לאדמה הרועדת תכופות תחת רגליהם, או כמו שתושבי ארצות הברית למדו לחיות (ולמות) עם פיגועי הירי בבתי הספר, אבל די מסוכן פה. מסוכן ושליו.
בגלל המונדיאל, שמחולל התמכרות המונית לטלוויזיה, בקושי ניתנה כאן הדעת על הודעת דובר צה"ל בעניין תגבור עוצבת הבשן בגזרת הגולן. היא עברה לנו בתחילת השבוע מתחת לאף, למרות נדירותה. כבר הרבה שנים לא זכורה פה הודעה רשמית דומה על תוספת "כוחות שריון וארטילריה" בגזרה כלשהי. אין ספק שפורסמה על רקע מתיחות אמת בצפון, ולא רק במסגרת לוחמה פסיכולוגית.
בקרב ראשי מערכת הביטחון מנקר חשש ממשי מפני תרחיש לוחמה חריג בגולן. הם אינם מניחים בפני הציבור את כל קלפי החשש, אבל ברור שבחדרי חדרים מתגלגל שוב ושוב תסריט של התלקחות: תגובה איראנית פתאומית לפגיעות החוזרות ונשנות בתשתיותיה בסוריה, או קרב הכרעה בגולן בין אסד למורדים שיאלץ את צה"ל להתערב. מצפון תיפתח הרעה, חלילה.
גם מדרום היא עלולה להיפתח. צה"ל מתנזר בחירוק שיניים מצעדים שעשויים לגרור את הדרום למערכה חדשה, אבל יש גבול ליכולת התנזרותו. עפיפון אש שיבעיר בית על יושביו או מפעל על עובדיו יכריח את כוחותינו להגיב. משם הדרך תהיה קצרה להסלמה כוללת. קשה להאמין ששוב תתבצע כניסה קרקעית של צה"ל לרצועה, אבל גם בלעדיה תיתכן מערכה כבדה. טילים עזתיים עשויים ליפול במרכז הארץ, כמו בצוק איתן.
אבל בינתיים, כאמור לעיל, אנחנו ממשיכים לנהל את חיינו בשובה ונחת, צמודים לשידורים ממוסקבה, ומוטב כך. הדחקה של צרות ביטחוניות היא סימן לחוסן נפשי, כל עוד היא לא הופכת לשאננות. במקום להיכנס להיסטריה, רואים כדורגל.
"המצב משופר אך שברירי", שמעתי השבוע הגדרה קולעת מוסמכת למדינת ישראל בקיץ תשע"ח. מאוד משופר, מאוד שברירי.
