כפי שרבים בימין שבו והזהירו, גניזת הרפורמה המשפטית לא רק שלא הרגיעה את מחאת האליטה נגד ממשלת הימין אלא ליבתה והלהיבה אותה. עצירת הרפורמה ע"י ראש הממשלה נתניהו נתפסה כעדות לחולשתו, וראשי המחאה הגיבו כפי שמגיב כל בריון לגילויי חולשה – בהגברת האלימות.
הצעד הבא של המחאה, בעקבות ההצלחה בחטיפת צה"ל, המשטרה, ההון וההייטק, הוא חטיפתם של חגי הלאום המקודשים, יום הזיכרון ויום העצמאות, והפיכתם לנשק בשירות מרד האליטה. המסר נצעק בכזו עוצמה עד שלא ברור איך נותר מישהו שלא הבין אותו: הדגל – שלנו, מגילת העצמאות – שלנו, המדינה שלנו. אתם (כל מי שאינו "אנחנו", בהכללה – כל מי שהצביע למפלגות הרוב בכנסת: דתיים, חרדים, מתנחלים, מזרחים מהפריפריה) יכולים להיות לכל היותר אורחים, כשאתם מתנהגים יפה. אבל כשלא – אז הנה, גם יום העצמאות הוא שלנו. וגם יום הזיכרון. מותר לכם למות במלחמות שלנו כמובן, גם אלה שאנחנו יזמנו ביהירותנו, אבל גם כשתיקברו לצידנו בבית העלמין הצבאי – אנחנו נחליט מי ידבר בו ומתי.
הקומיקאי חנוך דאום פנה בפומבי לשר איתמר בן גביר בבקשה לא לנאום בבית העלמין הצבאי בב"ש כנציג הממשלה, מפני שהוא "דמות שנויה במחלוקת" וזה יפגע במשפחות שכולות. זה הדהוד מדויק של הדרישה לעצור את הרפורמה המשפטית כי היא פוגעת בכלכלה. או בדמוקרטיה. האליטה לעולם לא דואגת לאינטרס שלה, אלא רק לדברים כלליים ועקרוניים ומוסריים באופן מוחלט. היא חלילה לא מתנגדת לרפורמה כי היא תעניק שוויון להמונים על חשבון הפריווילגיות הרבות שלה. חלילה. המאבק של האליטה הוא רק למען הדמוקרטיה באשר היא. והכלכלה. והשלום. ומשפחת השכול. זה בגלל שהאליטה לא מבחינה בין האינטרסים שלה לאינטרס הכללי, כי מאחר והיא הכלל הרי שהאינטרס שלה הוא האינטרס הכללי. L'Etat, c'est nous.
השרה גלית דיסטל הודיעה שלא תייצג את הממשלה בטקס יום הזכרון בנס ציונה לאחר פנייתן של "מספר משפחות שכולות" לתקשורת בנושא. היא לא ערכה משאל בין כל המשפחות השכולות, אולי רובן דווקא חפצות בנוכחות נציגת הממשלה בה בחרו? אבל אלה המשפחות שקולן נשמע בתקשורת והיא החליטה שקולן חשוב יותר. וזאת שרת ההסברה כן? אבל רגע, בזאת לא הסתיימה הסאגה. מעט לאחר מכן הודיעה השרה שהיא שמחה להיענות לבקשת מארגני טקס יום הזיכרון בבני ברק ותבוא לדבר בבית הקברות "שומרי שבת" בעיר. בית קברות לדתיים. מורדי האליטה לא היו יכולים לבקש ניצחון מוחץ יותר. השרה המזרחית החליקה למקומה כמו כדור מספר 8 בביליארד לכיס הפינתי. היא תדבר בדיוק במקום אותו יעדה לה האליטה: בשוליים. אצל הדוסים. לא בשולחן המרכזי.
במסווה של סובלנות ורגישות, האליטה סותמת את הפה לכל מי שלא מיישר קו. במסווה של דיבורים על אחדות האליטה מפצלת, ממש פיזית, את העם לישראל האחת, בה עורכי גלצ וערוץ 2 מחליטים מי ינאם בטקסים, ולישראל השניה בה מותר גם לבני הקאסטה הנמוכה לדבר.
דאום ודיסטל שניהם ימנים, מהפריפריה, הוא מתנחל, היא מזרחית, תומכי דמוקרטיה המתנגדים לאפליה השיטתית של המיעוטים על ידי האליטה הוותיקה. ובכל זאת שניהם רוקדים לצלילי חלילה ומשרתים אותה בעל כורחם. ובאמת כיצד ניתן להתנגד למערכת כל כך חזקה? המתודלקת לא רק בכספם הרב של בעלי הון מקומיים אלא גם במליונים רבים מממשלות אירופה, דרך עשרות ארגונים כמו "האגודה לזכויות האזרח" ודומיהם?
ובכן, מחאה של תומכי הימין, הציונות, הדמוקרטיה ואחדות העם צריכה להיות פסיבית. צריך להתעלם מהם, להמשיך בשלנו ולהתעקש על הממלכתיות של ימי החג שלנו. להצדיע ביום הזיכרון ולשמוח מכל הלב ביום העצמאות. לדבר באופן חופשי בכל מקום בו היינו מדברים לולא איימו עלינו (כמובן להגיד דברי טעם ולא לעסוק בפוליטיקה). אסור להגיב. אסור להיגרר. חלילה חלילה מלצרוך את העיתונים והאולפנים הפתוחים של האליטה כי הם יהיו מלאים שטנה וחרחור ריב במסווה של מתק שפתיים. חייבים להישאר ממלכתיים, להישאר מרוכזים, להעמיק במשמעות חגי הלאום שלנו, הרי אלו הימים בהם אנו מציינים את כל מה שגדול ונצחי מסכום חלקיו במדינה שלנו. גם מהמאבק הנוכחי.
בימים הקדושים הבאים עלינו לטובה, יש להימנע מויכוח, ריב ומחלוקת ולהתנגד למערכת העצומה שתנסה לסחוף לשם. נקבל על עצמנו להישאר אוהבים, להישאר מאמינים, להאמין גם בהם. חג עצמאות שמח לכל בית ישראל.
