יום הזיכרון השנה יהיה לי קשה יותר מתמיד. הצטברות האירועים, יחד עם המצב הקיים מסביב גורם לי להרגשה עכורה כזו שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן. אולי כדאי קודם להסביר למה.
שלום, נעים מאוד, שמי אורטל פרלמן שמואלי, ואני אחיינית שכולה. לא, דוד שלי לא נהרג במלחמה, מבצע צבאי או פיגוע. היה לי דוד גיבור, איש אדיר, אהוב, אמיץ לב ומאמין. רב סמל ראשון ניר סרוסי ז"ל, אחיה של אמי ז"ל, אותה איבדתי לפני מספר חודשים.
ניר שירת בחיל החימוש שנים ארוכות, בצבא החובה ובצבא הקבע. הוא היה מגיע מדי יום ביומו למחנה נתן ודואג לכשירותו של צה"ל וכליו. ניר היה מסור מאין כמותו, התמקצע כל הזמן במקצועות השונים ובעדכונים התקופתיים כדי להביא את היכולת שלו לקצה, כדי שצה"ל יתפקד, כדי שהרכבים ייסעו ויפעלו בזמן שגרה ובחירום.
ב-2002 ניר עזב את הצבא כשפניו לחיים האזרחיים. כשצה"ל קרא לו לשוב לשרת, ניר התגייס חזרה לחיל הים בשנת 2004.

ב-21 ביוני 2005, נסע ניר חזרה מקורס הכשרה בבסיס צריפין לביתו בבאר שבע – איפה שכולנו גדלנו וגרנו, ובמהלך הנסיעה הלך לקרון הראשון להתפלל. ניר היה איש מאמין ברמ"ח אבריו. משאית עפר שחצתה את המסילה, נתקעה על הפסים – הרכבת פגעה בה, וניר נהרג, עם עוד שישה אנשים שאיבדו את חייהם באסון הנורא הקרוי בפי כל "אסון רבדים".
ניר השאיר אחריו את שרית, ואת התאומים טל ורז שאיבדו ברגע אחד את אביהם. ניר הוא חלל צה"ל, על כל המשתמע מכך. כל הווית חייו, הנסיעה לשמה נסע ברכבת, האוויר שנשם מדי בוקר ולילה כשהלך לישון – היו לשם השירות בצה"ל ובמדינת ישראל.
מאז השכול לא עזב את הבית. כשמשפחה נכנסת לעולם השכול, אין דרך יציאה. זה אולי ברור מאליו, אבל החיים משתנים מקצה לקצה. זה לחשוב עליו בבוקר, בצהריים, בערב. לחשוב איפה הוא היה עכשיו ומה היה עושה, זה להרגיש את ההיעדר שלו בכל אירוע ובכל מפגש משפחתי. זה החלל העצום הזה בלב שנפער, כמו איבר שנכרת ומרגישים כאבי פנטום כאילו הוא שם.
השכול דפק אצלי בדלת השנה, כשאמי, שושנה, אחותו של ניר – באבחה אחת עזבה אותי. אני ילדה יחידה, אבי נפטר לפני כ-13 שנים, ועתה נותרתי לבד, עם 3 חורים בלב, אמא, אבא וניר. כשאלך השנה לבית הקברות, אדבר עם שלושתם, על מה היה מאז הלכו, על מה נהיה מהמדינה ואיך אפילו את השכול לקחו לנו.
אני לא מוכנה לוותר בשום צורה על האבל ועל הזיכרון. אין איש בעולם שיגיד לי מי ראוי ומי לא ראוי לבוא בקהל ולהתייחד עם זכר אהוביי. אין לאף אדם טאבו על הזיכרון והאבל. אין מקום לפוליטיקה בבית הקברות – אבל ראוי שמנהיגי המדינה יגיעו לבית הקברות, בין אם אני מסכימה איתם ובין אם לא.
הם שולחים את בנינו ובנותינו אל המשימות, אל החיים והיצירה בשם המדינה. הם צריכים להיות שם גם אחרי שהלכו לעולמם בשליחות זו. כי כשהשכול בא לבקר, צריך עוד אורחים שיקלו מהכאב.