שמותיהם של עשרות הרוגים, כל אחת ואחד מהם עולם ומלואו, הותרו לפרסום על ידי דובר צה"ל במהלך שתי שנות שירותי בתפקיד. הטלפון מצלצל, בדרך כלל באמצע הלילה. אני מתעורר בהבזק וכבר יודע: על דברים טובים לא מתקשרים בשעות כאלו. הקצינה מעדכנת, הפרטים מתחילים לזרום. אני מרתיח מים ומוזג קפה שחור, כמו אז, בגדוד. התרגולת ידועה ומוכרת, טכנית, אך מתבצעת ברגישות ובמיומנות בידי קציני הנפגעים המסורים, שזהו תפקידם המכאיב.
טיוטת נוסח ההודעה כבר אצלי, ואני ממאן לאשרה. אני יודע שכבר לא אצליח לישון בשארית הלילה. המחשבות רצות במין סדר כאוטי. אני חושב על אלוף־משנה (במיל') ורדה פומרנץ, אמו של דניאל ז"ל שנהרג בצוק איתן: ורדה הייתה ראש מחלקת הנפגעים, ושנים קודם לכן קצינה בדובר צה"ל. היא מכירה את "המצב" מכל הכיוונים. נעזרנו באישה היקרה הזו בוועדה ייעודית שהקמנ, לבחינת האופן שבו מודיעים למשפחות על נפילת קרוביהם בעידן הדיגיטלי, כדי למנוע מהשמועות המופקרות ברשתות החברתיות לעשות את דרכן בטרם עת למי שאיבדו את יקיריהם. לוורדה עצמה נודע על מותו של דניאל בהודעת טקסט עוד לפני שחבריה מקצין העיר התדפקו על דלתה והפכו אותה רשמית לאם שכולה.
אני ממשיך וחושב על תמי שלח, אלופה בשרות סדיר. זו לא טעות דפוס: תמי היא אמם וסבתם של חבריי, כולם לוחמים בחיל האוויר, והיא גם אלמנתו של אודי ז"ל, מפקד טייסת שנהרג לפני חמישים שנה ביום הכיפורים. בשנים האחרונות היא יושבת ראש ארגון אלמנות ויתומי צה"ל.
אני שותה עוד קפה שחור חזק. הטלפון ממשיך לטרטר, ומבקשים שכבר אתיר לפרסם. אני מנסה למשוך עוד זמן, כאילו לנסות לתת דקות נוספות של חיים למי שכבר נקבע מותו.
המחשבות רצות, פנים, מקומות ושמות. אני מרגיש שאם אאפשר לפרסם את השם, כאילו אקח אחריות על מותו של הלוחם במבצע או על מותה של החיילת ביחידה. אני לא שואל את שמו של ההרוג, משתדל לא לדעת. אני מתפלל שזו טעות, ומיד יעדכנו שהוא "רק" פצוע. בעדינות, מאוחר יותר, אני שואל מאיזו יחידה ומהם פרטי המקרה. איך זה יכול להיות? אתם בטוחים? אולי מיד יעדכנו שזו טעות ונחזור לישון.
אני חושב על קציני הנפגעים. הם נמצאים בדרך הייסורים אל המשפחה שעוד לא יודעת. דפיקה קטנה על הדלת, ועולמם נחרב, לא יהיה כשהיה. "עוד זה מבשר וזה בא". זה מרגיש כאיוב התנ"כי. אני חושב על המשפחה, ההורים, האחים והחברים, וגם על המפקדים ששכלו פקוד ויהיו לצד משפחתו לתמיד.
הקצינה שוב מתקשרת ברעד, העיתונאים לוחצים, והציבור זכותו לדעת. חובתנו לדווח. ואני? אני רוצה לחסוך מכולנו את הידיעה המרה שעוד חייל צה"ל נהרג הלילה. לכל חייל יש שם, ולצערי הייתי זה שהוטל לפרסמו. כל שם עבר דרכי, וגם דרך גופי ונשמתי, ורק ההודעה הלקונית מצליחה כאילו לחסום – ולו במעט – את המחנק בגרון שלי, כמו בשלכם.
הקפה מתקרר, המשפחה כבר יודעת, ואת הנעשה אין להשיב. רק אז אני מתיר לפרסם, מתפלל בשקט ומבקש בלב, ממש מתחנן, שזו תהיה ההודעה האחרונה מהסוג הזה שאצטרך להתיר ולפרסם. וברגע האחרון האפשרי מתיר לפרסם: דובר צער מודיע…
