לא פעם, באזכרות שהתקיימו לזכרו של בן דודי, אל"מ דרור וינברג הי"ד, שמעתי את גיסו, אבי הרלב, מספר על התקופה שבה השירות שלהם חפף בדרום לבנון – אבי כמ"פ שריון בחטיבה 7, ודרור כמג"ד 890 של הצנחנים, המופקד על הגזרה. בצניעותו האופיינית, אבי תמיד גימד את עצמו בסיפורים המרתקים על תקופת השירות והאדיר את עוז רוחו ותושייתו של דרור.
18 שנים אחרי נפילתו של דרור בקרב בחברון, נרצח סא"ל ד"ר אבי הרלב על ידי מחבלים בדרכו חזרה לביתו בסנסנה משירות מילואים. אחרי מותו של אבי חשבתי לא פעם על אותם סיפורים שסיפר ועל עוד רבים אחרים על אודותיו שנוספו להם מאז לכתו. למרות ניסיונותיו להצניע את חלקו, מעדויות רבות עולה המנהיגות שהפגין תמיד, קור הרוח שאפיין אותו, הצטיינותו בכל דבר שעסק בו, החברות ללא תנאי ו"הראש הגדול".
אבל אם אתבקש לבחור תכונה אחת בולטת מתוך שלל התכונות שאבי התברך בהן, נדמה לי שהדבר המאפיין ביותר זו הסובלנות והנכונות לעזור. למרות עיסוקיו הרבים כרופא בכיר בתחום הפוריות והילודה, תחום שהוא בחר בו מתוך שאיפה לעסוק בהבאת חיים לעולם, כסא"ל במילואים וכפעיל בהתנדבות בענייני ציבור, בכל פעם שפנית אליו קיבלת תחושה שאתה מצוי כעת במרכז העולם מבחינתו, שהוא מקשיב רק לך וששום דבר לא מעניין אותו מלבדך. עם כל העומס שהיה מוטל על כתפיו והנושאים החשובים שהעסיקו אותו, אבי תמיד התייחס בנעימות, התפנה להשיב, להסביר ולפשט מושגים מורכבים, ובעיקר עשה את זה בנחת ובחיוך לכל אדם באשר הוא, באותו כבוד ובאותה רגישות.
בתקופה של חוסר סובלנות גואה בחברה הישראלית ושל מתיחות קשה בין קבוצות שונות, חסרות לנו במיוחד הסובלנות והסבלנות הרבה שאפיינה את אבי. זהו זן נדיר של אנשים שגם כשהם עסוקים עד מעל הראש, עם הלב הגדול שלהם הם תמיד ימצאו זמן לסייע לאחרים. אבי הרלב, בן דודי היקר, יהי זכרך ברוך.
