המחלוקת הנוכחית הקורעת את החברה הישראלית סביב הרפורמה המשפטית עוסקת בשאלה נקודתית: מהי חלוקת הכוח הראויה בין רשויות המדינה – הכנסת והממשלה מול הרשות השופטת. אך ברור ש"מאחורי הברוש" מסתתרת מחלוקת העומק, באשר לאיזון הראוי בין האופי היהודי לאופי הדמוקרטי של המדינה. הניסיון מלמד שהכנסת נותנת משקל כבד יותר למרכיב היהודי בזהות המדינה, בהיבטים של דת ולאום, ואילו בית המשפט מדגיש את המרכיב הדמוקרטי, בהיבטים של זכויות אדם והגנה על מיעוטים. לפיכך הקואליציה הנוכחית, שמרכיביה הם לאומיים, דתיים וחרדים, מבקשת לחזק את מעמד הכנסת על חשבון בית המשפט, ואילו האופוזיציה חותרת להגן על עצמאות בית המשפט, שנתפס בעיניה כמגן הדמוקרטיה.
גם אם מהלכי הידברות ופשרה המתנהלים כרגע בבית הנשיא ינחלו הצלחה, והדבר מוטל בספק גדול, מחלוקת העומק באשר לזהות המדינה – המתנודדת בין "יהודית" ל"דמוקרטית" – תמשיך להעסיק אותנו בשנים הבאות. האתגר מתפרש על פני מנעד רחב של סוגיות והעיסוק בהן כורך יחד תחומים רבים ובהם תרבות והגות, חברה וקהילה, דת ולאום, מדינה ומשפט. זרמים אידיאולוגיים ומחנות פוליטיים נותנים תשובות שונות וסותרות לאתגר הזהות הישראלית. זהו המנוע המפעיל, בעוצמה גוברת והולכת, את "מלחמת התרבות" בחברה הישראלית.
ההבנה כי מדובר בשאלה שהיא לא רק פוליטית אלא ממש קיומית לעתיד הישראלי, הניעה את המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) לפנות ל־75 מטובי ההוגים בישראל ובתפוצות בהצעה שינסחו עמדה מנומקת בשאלה "מהי מדינה יהודית". הגות זו רואה עתה אור, לקראת יום העצמאות ה־75, בספר "75 פנים למדינה היהודית" בהוצאת ידיעות אחרונות, בעריכת פרופ' אהרן ברק, פרופ' יהודה ריינהרץ ובעריכתי. עורך המשנה הוא ד"ר חיים זיכרמן.
עקב החילון, ועם הקמת המדינה, נתפרדה החבילה הזהותית. מעגלי העם, הלאום והדת אינם חופפים ובמציאות מתעורר חיכוך ביניהם
הספר, שיתורגם גם לאנגלית, הוא פרויקט תרבותי שאפתני שמהדהד יוזמה מרתקת של דוד בן־גוריון: בשנת 1958, כאשר עלתה למבחן מעשי שאלת "מיהו יהודי", פנה ראש הממשלה אל "חכמי ישראל בארץ ובחוץ לארץ", בבקשה שיחוו דעתם בסוגיה הבוערת, במטרה להעשיר את הדיון ולקבל החלטה מושכלת. באופן דומה פנה המכון לשבעים וחמש דמויות מרכזיות בישראל ובעולם, כדי שיחוו דעתם באשר לאתגר האמור: מהי מדינה יהודית? בין הכותבים בספר נשיא המדינה, רבנים (ובהם ישראל לאו, אליעזר מלמד, יונתן זקס, שמואל אליהו, ריק ג'ייקובס), סופרים ואנשי תרבות (דויד גרוסמן, צרויה שלו, קובי אוז, מירון איזקסון), זוכי נובל ופרס ישראל (ישראל אומן, אניטה שפירא), אינטלקטואלים ציבוריים (מייקל וולצר מפרינסטון, אלן דרשוביץ מהרווארד, משה הלברטל, אבי שגיא, מיכה גודמן), עיתונאים בכירים (נחום ברנע, אלוף בן, חגי סגל, סיון רהב־מאיר, יהודה יפרח) פוליטיקאים (נפתלי בנט, אהוד אולמרט, יוסי ביילין, איילת שקד) , ראשי ארגונים יהודיים בארץ ובחו"ל, משפטנים ורבים נוספים. בחרנו להשמיע גם את קולם של ערבים אזרחי ישראל.
הספר מציג תמונה קליידוסקופית של חיוויים על מהותה של המדינה, חזונה, התנהלותה והאתגרים העומדים לפניה. המנעד הרחב של הקולות מאפשר לכרוך יחדיו שיח בין אישים שונים שמעולם לא חלקו במה זה עם זה, כך שהקוראים יכולים להקשיב לכל הקולות, להשוות ביניהם ולשפוט בעצמם.
בהכללה, התמודדות רצינית עם השאלה מהי מדינה יהודית מחייבת התמודדות עם שלושה סוגים של קשיים: מושגיים, תרבותיים־חווייתיים ומעשיים.
הקושי המושגי: בעוד שמדינה דמוקרטית היא חזון נפרץ למדי בעת החדשה, ולפיכך דרך תפקודה עומדת במרכז תשומת הלב של החוויה האנושית בדורות האחרונים, מדינה יהודית היא תופעה ייחודית, צעירה, שהדיון בה עודנו בבתוליו. הגלות רוקנה את הזיכרון היהודי מהחוויה המדינית, ולכן אין בידינו ניסיון אנושי מצטבר של ניהול ריבונות יהודית הן במישור הערכי והן במישור המוסדי. היעדר זה יוצר קושי מושגי בהבנת המשמעות שניתן לייחס למדינת ישראל כמדינה יהודית.
מעבר לכך, קיים גם קושי מושגי העולה מהניסיון לשלב בין שני מוקדי הזהות – היהודיוּת והדמוקרטיוּת של המדינה. במרחב הציבורי בישראל נשמעות פרשנויות מגוונות הנותנות משקל שונה לכל אחד מהרכיבים. פרשנויות פונדמנטליסטיות (למשל, מדינה יהודית חייבת להיות תיאוקרטית; או: מדינה דמוקרטית איננה יכולה להיות מדינת לאום אתנית) מקשות על היישוב. אך גם פרשנויות מתונות יותר של שני מרכיבי הזהות, שהן כמובן רווחות יותר, יוצרות מתח מושגי.
כל אחד מחלקיה של ההגדרה הדו־ראשית הוא מהות מושגית פתוחה שמותירה לנו ולדורות הבאים אפשרויות מגוונות – תרבותיות, חברתיות, דתיות ומשפטיות – בנוגע לשילוב האפשרי בין השתיים. הספר משרטט אפשרויות אלו מתוך דיון רעיוני, בחלקו אנליטי ובחלקו רגשי. עצם קיומו של המתח אין בו כדי לרפות ידיים: החיים בסתירה, בדיסוננס ערכי ומושגי, הם נר תמיד של "המצב האנושי".
הקושי התרבותי־חווייתי: ההגדרה הזהותית הכפולה משקפת שניות תרבותית המאפיינת את החברה היהודית בישראל. בקרב היהודים מתקיימות ארבע קבוצות זהות מרכזיות – חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים – שכולן מתקיימות מתוך שניות בין תרבות מערבית־ליברלית (הנתפסת כאוניברסלית) ובין תרבות יהודית מסורתית. מסורתיים וחלק גדול מהחילונים צורכים מוצרים סמליים וחומריים נבחרים של התרבות היהודית גם באופן אישי (למשל ברית מילה, מזוזה, צום ביום כיפור) וגם במרחב הציבורי (לוח השנה הישראלי, כדוגמה). חלק גדול מהדתיים ומהחרדים מאמצים ערכים מרכזיים של התרבות הליברלית (למשל מימוש עצמי, חירות, שלטון החוק והיבטים מסוימים של שוויון). אכן, רוב מניינו של העם היהודי המתגורר בישראל חוצב את חייו מהמכרות העשירים של שתי התרבויות גם יחד.
ובכל זאת, מנהיגי כל אחת מהקבוצות מחזיקים בהעדפה שונה באשר למקום היחסי שהם מעניקים לכל אחד משני מוקדי התרבות הללו באורחות חייהם ובהתנהגותם. יש השמים דגש על נקודות הקרבה וההשקה שבין שתי התרבויות; אחרים מעדיפים להציג אותן כחלופות, הצרות זו לזו וערוכות למאבק בלתי נמנע, מלחמת תרבות. יש המעדיפים נתיב תהליכי של תפיסת מציאות, אחרים מעדיפים נתיב הכרעתי. אכן, אף שלשניות התרבותית יש פוטנציאל מפרה עבור החברה הישראלית, היא גם מהווה גורם מרכזי לעימות הפנימי.
בהכללה, המחלוקת התרבותית נוגעת לשאלה אם ניתן ועד כמה ראוי לממש במרחב הציבורי הישראלי משהו מאוצרות הניסיון, הזיכרון והמשמעות של הקיום היהודי לדורותיו; או שמא כל אלו, או לפחות חלקים מהם, הם משקולת על צווארנו, כמדינה המבקשת להשתייך לעולם הגלובלי, שבמרכזו תרבות המערב.
בעבר נהנתה החברה בישראל מרמת הסכמיות פנים־יהודית גבוהה. מוראות השואה, אתוס הממלכתיות וצורכי ביטחון קיומיים שימשו חומרי יסוד שיצרו מכנה משותף מעשי, גם אם לא אידיאולוגי, בינינו. ההסכמיות הבסיסית אפשרה בעבר תפקוד משותף גם ללא הסכמה לגבי החזון הראוי למדינה. כיום חלה בלייה מסוימת בהסכמיות זאת. עדיין רבים מבקשים "להחיות" את השותפות הישראלית משכבר הימים. אחרים מעדיפים חשיפה מחודדת של המחלוקות התרבותיות ומתבצרים באמת תרבותית אחת. לעיתים דומה שמימוש החלום של האחד הוא בגדר מציאות מסויטת לאחר.
הקושי המעשי: "יהדות" נתפסה מאז ומעולם כציון של עם (קריטריון דמוגרפי), של לאום (קריטריון לאומי) ושל דת (קריטריון דתי). הקיום הפיזי, הרוחני והתודעתי של הציוויליזציה היהודית לגלגוליה ניזון תמיד מהמקור המשולש הזה. כיום, עקב החילון ועם הקמתה של מדינת ישראל, נתפרדה החבילה הזהותית. עבור רבים מעגלי העם, הלאום והדת אינם חופפים, ובמציאות הישראלית מתעורר, חדשות לבקרים, חיכוך ביניהם.
כך, שאלות בדבר מקומה של הדת במדינה מזינות את ריקוד הקיפודים הדוקרני בין דת למדינה בישראל, שאיננה מפרידה בין השניים. יש הסוברים שהפרדה כזו נדרשת, לטובת המדינה ולטובת הדת, ויש הסוברים שהיא תהווה פגיעה אנושה בזהות היהודית של המדינה. שאלות הנוגעות ללאומיות המדינה מעוררות מתחים ברורים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, שהדגשת לאומיותה היהודית של המדינה באה על חשבונו. סוגיית היחס לשטחי יהודה ושומרון והשליטה בפלסטינים שאינם אזרחי המדינה, מעוררת כתיבה נרגשת אצל כותבים ממחנות שונים. שאלות שעניינן כללי ההגירה למדינה – חוקי אזרחות וחוק השבות – נוגעות להיבט הדמוגרפי. עולם הרעיונות הישראלי מכיל ריבוי קולות עשיר, אנסמבל רעיוני, בכל אחת מהסוגיות הללו, והן מבוטאות בספר.
ובחזרה לרחובות המדינה הסוערים כאן ועכשיו: בגיל 75, החברה הישראלית נמצאת עדיין בגיל ההתבגרות, שבו הזהות העצמית שנויה במחלוקת, והעצימות הרגשית סביבה גבוהה במיוחד. תנאי להיחלצות בריאה מגיל ההתבגרות הסוער אל גיל הבגרות הרגוע, הוא שהמחלוקת בדבר זהות המדינה תתנהל לא רק באמצעות השיח הפופוליסטי הרווח בכלי התקשורת, השיח הכוחני הרווח בפוליטיקה והשיח הבינארי הרווח במערכות המשפט, אלא גם, ובעיקר, באמצעות שיח מעמיק ומורכב שנותן "מקום" לעמדותיו של הזולת. כל זולת. הספר "75 פנים למדינה יהודית" נועד לאפשר זאת.
פרופ' ידידיה צ' שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ומעורכי הספר "75 פנים למדינה יהודית"
