75 אינו תאריך עגול ליום הולדת. לא מתחלפת כאן "קידומת". אבל במדינה שהקמתה וקיומה הם נס מתמשך, כל שנה היא סיבה למסיבה – וכך בוודאי גם יום הולדת עגול למחצה.
עד לפני כמה חודשים היו למדינת ישראל כל הסיבות לשמוח שמחה עמוקה וגדולה ביום הזה: מדינה שקמה רק שלוש שנים אחרי השואה, ובמלחמת העצמאות שלה נהרג אחד מכל מאה תושבים יהודים שחיו בה, הפכה לאחת המדינות המובילות בעולם בתחומים רבים. עד כדי כך היא מוצלחת, שהגיעה לאחרונה למקום רביעי בעולם במדד האושר. להישגים האלה הגיעה המדינה אף שעצם קיומה מאוים מרגע לידתה ועד היום, ולמרות שב־75 שנותיה גם התמודדה עם קליטת עלייה בשיעור גבוה פי כמה ממספר היהודים שהיו בה בזמן הקמתה.
והנה, תוך חודשים ספורים חל שינוי דרמטי, והמדינה הגיעה לאחד המשברים העמוקים בתולדותיה: תהליך ההתקרבות למדינות האזור פסק, וגם מי שכבר החלו לרקום ידידות פנו להפנות את עורפם; הקהילה הבינלאומית משדרת קרירות וביקורת, ובחברה הישראלית יש תחושות עמוקות של סכנת חורבן. לכאורה, ברור שהפתרון הוא פשרה בסוגיית הרפורמה המשפטית, שהביאה למשבר. אבל באופן מוזר, המתנגדים לפשרה – משני המחנות – עלולים להביא לגניזתה. איך זה ייתכן?
האבות המייסדים של מדינת ישראל, בכל המחנות, היו אידיאולוגיים הרבה יותר מן המנהיגות הנוכחית, ובכל זאת הם ידעו להתפשר אפילו על סוגיות יסוד. היום, כשהפערים בציבור בסוגיות מדיניות וכלכליות, ואפילו בסוגיות דת ומדינה, קטנים הרבה יותר, אנחנו מתקשים להתפשר.
נראה שדווקא בדור האבות הבינו שהאידיאולוגיות הן רק אמצעים להבטחת טובת המדינה והחברה. כשנדרש מהם קורבן רעיוני – אפילו קורבן אישי – לשם הבטחת טובת המדינה, היה קל יחסית להשלים איתו. דוד בן־גוריון הסכים לסטטוס־קוו בתחום הדת והמדינה, ואפילו ויתר למפלגות הדתיות על בבת עינו, החינוך הממלכתי האחיד. מנחם בגין הקפיד לא להיגרר לתגובה אלימה גם מול אתגרי הסזון ואלטלנה, ובסופו של דבר גם יוצאי הפלמ"ח, שזעמו על פירוקו, קיבלו עליהם את הדין. השמירה על "היחד" המשותף הייתה חשובה יותר משימור האידיאולוגיה והכבוד העצמי המגזריים.
היום, כאמור, הבדלי הדעות דרמטיים פחות, אבל ההתעקשות עליהם גדולה יותר. אולי זו הסיבה לקיטוב: דווקא מכיוון שהבדלי התוכן אינם עמוקים, פונים המחנות לבדל את עצמם זה מזה באמצעות פוליטיקת הזהויות המקטבת. אם היינו שואלים את מנהיגי המחנות המתכתשים בסוגיית הרפורמה המשפטית איזה מתווה יכול לספק את תביעותיהם הבסיסיות, סביר להניח שהיינו מקבלים מתווים שאינם שונים מאוד זה מזה. אבל הרטוריקה העכשווית של המחנות מייצרת "בני אור מול בני חושך", מחנה פשיסטי ואנטי־דמוקרטי מול מחנה שבא כביכול לקעקע את עצם הזהות היהודית.
לפוליטיקת הזהויות מצטרפת עוד רעה חולה – הפיכת המאבקים מאמצעים להבטחת טובת המדינה למטרות נעלות בפני עצמן. כשגוש אמונים ושלום עכשיו יצאו לדרך, היה ברור לשני המחנות שתפיסת עולמם אינה אלא אמצעי שנועד להבטיח את מה שכל אחת מהתנועות ראתה בו את טובת המדינה. משום כך, כשהאמצעים הללו התנגשו עם הצורך לשמור על עצם קיומה המלוכד של החברה הישראלית, היה ברור גם שהאמצעי נסוג מפני מטרת־העל. אנשי השמאל הציוני לא העלו בדעתם כמעט אף פעם לסרב פקודה לשרת בשטחים, ואנשי הימין השלימו – אומנם בכאב עמוק – עם גזרות של פינוי יישובים. במשבר הנוכחי מסתמן שזה כבר אינו המצב.
הנה, אפוא, כלל הברזל הדרוש לנו כדי לצלוח את "משבר ה־75" ואת המשברים שבוודאי עוד יתרגשו עלינו בעתיד: שום אידיאולוגיה, שום רעיון, לא חשובים יותר מהמטרה שבאו להגשים: הבטחת שלומה וטובתה של המדינה והחברה. ממילא, במקרה של התנגשות בין האמצעי למטרה, האמצעי הוא שצריך לסגת. לא ייתכן שנפרק את החברה הישראלית בשם רעיונות, נאצלים וצודקים ככל שיהיו, שנועדו מלכתחילה להבטחת שלומה וטובתה.
