כל שנה ביום העצמאות, רגע לפני שמוטי היה פונה ימינה עם הטויוטה החדשה שלו אל הרחוב של הישיבה, הוא הנמיך את הווליום ברדיו שדלק על רשת ג׳, פתח את תא הכפפות והוציא מתוכו כיפה שחורה מקופלת לשניים, הוא היה מיישר אותה מעט ומניח אותה בצורה מצחיקה כזו על הקרחת הבוהקת שלו ונוגע בה בתנועות זהירות כאלה עד שהיה חונה ליד הישיבה של נועם אלימלך.
מוטי היה פותח את החלון ומסמן לאחד הבחורים לגשת אליו ואז שואל בלבביות, מה שלומך בחורצ׳יק? תגיד, אתה מכיר את נועם? והבחור היה שואל, נועם אלימלך? ומוטי היה עונה, כן כן. נועם אלימלך. והבחור היה אומר, כן, בטח שאני מכיר. ואז מוטי היה מנמיך את הקול ושואל, נו, איך הוא? תלמיד טוב? מצטיין? והבחור היה חושב לעצמו איזו מין מילה מוזרה זו מצטיין, כי בישיבה לא אומרים מצטיין, בישיבה אומרים שטייגעניסט או מתמיד, ובכלל, מה ליהודי המבוגר והקירח והחילוני הזה עם הכיפה המצחיקה הזו ולנועם אלימלך השטייגעניסט של ועד רביעי?
אז הבחור היה שואל, סליחה, מי אתם? ומוטי היה צוחק ומיישר שוב את הכיפה על הראש ואומר במעט מבוכה, נכון, לא הצגתי את עצמי, נעים מאוד, אני מוטי, סבא של נועם. והבחור היה מתבלבל לרגע ואז אומר, הווווו! סבא של נועם! ודאי ודאי! מה השאלה! איזה בחור מצוין הנכד שלכם! מצוין שבמצוינים! ומוטי היה מחייך בנחת, ואומר, יופי, יופי. מתוק הילד הזה, אתה יכול לקרוא לו? והבחור היה מהנהן במהירות ורץ לתוך הבניין של הישיבה ומוצא את נועם בתוך נחיל הבחורים שבדיוק עשו את דרכם מבית המדרש לחדר האוכל ואומר לו במבט מלא משמעות, נועם, סבא שלך קורא לך בחוץ.
ונועם היה מסמיק ואומר תודה בשפה רפה וממהר החוצה תוך כדי מבטים לכל הצדדים. וסבא מוטי כשהיה רואה אותו היה מוציא את היד מהחלון ומנופף וקורא: נועמק׳ה! נועמק׳ה! אני כאן! ונועם אלימלך היה מסמיק עוד יותר ונכנס לטויוטה של סבא מוטי ועוד לפני השלום הוא היה אומר, סבא סע! ומוטי היה מתקרב אליו ונותן לו נשיקה בלחי ואומר לו, עדיין בחיוך, הגעתי בדיוק בזמן אה? אבל נועם לא היה עונה, רק אומר לו סבא נו! סע! כל שנה מחדש אני צריך להזכיר לך? וסבא מוטי היה צוחק ואומר, תתמודד. ככה זה סבאים, סבאים עושים בושות. ונועם היה שם לב איך בינתיים על מרפסת הישיבה מתקבצים כמה בחורים ומסתכלים עליהם כאילו שהם זוג חייזרים שנחתו מכוכב אחר והבחורים היו מתלחששים ומחייכים ונועם ידע בדיוק על מה הם מתלחששים וזה לא היה ממש נעים, אבל גם לא מאוד נורא.
כשהם היו עולים על הכביש הראשי משהו בנועם היה משתחרר ואז הוא היה שואל את סבא מוטי את כל השאלות הרגילות. מה שלומך סבא? איך בטניס? סבתא הייתה בקאמרי אתמול? מה אתה אומר! עם מי? עם מרים? איזה יופי. מרים כבר יצאה לפנסיה? וסבא מוטי היה שואל אותו בחזרה, איך בישיבה? מה לומדים עכשיו? אתה בא להגיד לי שאתם לומדים רק גמרא מהבוקר עד הלילה? זה לא יאומן הדבר הזה. ונו, מה עם בחורות? לא הגיע הזמן כבר? ונועם היה צוחק ואומר לו בקרוב סבא, בקרוב. וסבא מוטי היה מסתכל עליו ואומר בעזרת השם.
ואז הם היו מגיעים לבית של דודה סיגלית – שאומנם לא היה גדול במיוחד, אבל היה ברחוב כ״ט בנובמבר, וכולם חשבו שזה מספיק סמלי כדי לקיים בו את המפגש המשפחתי השנתי שלהם. וסבא מוטי היה נכנס ואומר בקול הרם שלו לכל הדודים והדודות וילדיהם – מחולון ומבאר־שבע וממושב נווה־מיכאל ומחיפה ואפילו מברלין – תראו את מי הבאתי! את הרב הכי צדיק בעיר! וכולם היו צוחקים ומדברים ושותים ומתעניינים אחד בשני ונועם היה מסמיק ומוריד את הכובע שלו ומתיישב במרפסת ליד מאיה – האישה היחידה במטפחת שבמקרה הייתה אמא שלו, וליד עופר, האיש עם הכיפה הענקית והציציות בחוץ שבמקרה היה אבא שלו, ויורם בעלה של סיגלית היה מדליק את המנגל במרפסת ואומר לנועם ולהורים שלו, הכול כשר למהדרין של הביוקר! ועופר אבא של נועם היה אומר ליורם בקריצה, אם ככה, אני לא נוגע בכלום. ושניהם היו צוחקים. ומאיה אמא של נועם הייתה מדליקה סיגריה ונאנחת אוי טאטע. ונועם אלימלך היה מסתכל סביבו, ומשנה לשנה הבין שמורכבות זו המתנה הכי גדולה שהחיים נתנו לו.
