תתכונני. זה יבוא פתאום אחרי השבעה. תתכונני. את תמצאי את עצמך בוכה בלי קשר לכלום. פתאום משום מקום, בלי הכנה מוקדמת. ככה, דמעות. את תחלמי עליו, את תראי אותו, את לא תראי אותו בכלל. את לא תביני, את תביני מצוין. תתכונני. הכול עוד לפנייך. תהיי מוכנה.
היינו מוכנים. בטח שהיינו מוכנים. איך לא נהיה מוכנים? שנתיים וחצי היינו בתודעת מצב חירום. אבל קריאות ה"זאב, זאב" הפכו כבר לחלק מהשגרה, עד שבשעת אזעקת האמת היינו מופתעים מרוב שהיינו מוכנים. מופתעים וחזקים ונכונים למשימה שאין באמת איך להתכונן אליה. כי למרות כל ההכנות שלפני ולמרות השבועיים שעברו אחרי, קשה לעכל ולהכיל ולהבין שאבא איננו. כי לאן יש לו ללכת כשאנחנו כאן? והוא הרי היה כל כך תלוי באמא שלנו לאחרונה, כל כך קשור אליה במשך שישים שנות נישואיהם, אז איך היא עכשיו בלעדיו?
זה עידן דיגיטלי שבו הכול ידוע מראש. אפליקציית וייז מודיעה לך מתי תגיע, עוד לפני שיצאת לדרך. כל עיכוב נרשם, כל קיצור דרך מדווח, ועל כל שיבוש כבר נמצא לך אוטומטית מסלול חלופי. ופתאום אתה תקוע בדרך בלי הכוונה, בלי הוראות או התרעות, בלי לדעת מתי ואיך זה צפוי להיגמר. כמו לידה שמתוארכת לתשעה חודשים אינסופיים, כמו מוות שמתעתד להגיע אחרי 120, בלי לתת טיפים או סימנים מקדימים על מפגעים שדווחו בהמשך הדרך.
יצאנו למסע הסרטני האחרון הזה לפני שנתיים וחצי, אבל קיבלנו ידיעות סותרות על הצפוי בהמשך. ואבא כמו אבא שבר את כל התחזיות. מי כמוהו חזק ונחוש וחותר למה שנראה בעיניו המסלול הנכון. גם העלייה לארץ, הכנסת ספר תורה, לימוד בכולל במקביל לניהול העסק, המעבר לירושלים בשנים האחרונות – כל אלה הגיעו במאבקים, בנחישות, באמונה.
את הדרך הפרטית שלו הוא החל לפני 81 שנים, ואנחנו הצטרפנו אליו במעלה התלול. אמא ושלושת אחיי עשו איתו לפני 47 שנה את המסע המייגע מארגנטינה לארץ ישראל, הדרך שהוא חתר אליה בעקשנות ציונית, זו ששינתה את פני המשפחה כולה. בהמשך הוא חתר לעולם בית המדרש, שבקהילתו הגלותית היה שמור ליודעי ח"ן. בעוד הוא נאבק בשפה העברית, הוסיף עליה את ההתמודדות עם הארמית התלמודית ולא ויתר. בדרכו האחרונה, בימי הגסיסה הארוכים והכואבים בבית החולים, הוא איחד את כל אלה לצוואות רוחניות שהיינו כל כך צמאים להן, וסיים את חייו באותו אופן שבו חי אותם, כשהוא מוקיר ומציף את אהבתו לארץ ישראל ולתורה, ומבקש מכולנו לחזור בתשובה שלמה.
בצד אלה הייתה לאבא – האיש שהיה סוחר מצליח בארגנטינה, ואחרי שנות קושי כלכלי שב ושגשג גם בארץ – תכונה נוספת, מדוברת קצת פחות. האיש שחי ונשם את "דין פרוטה כדין מאה" היה עסוק במסחרו בהצצה מתבקשת לחשבוניות ולקבלות, לספירת עודף ולבדיקת מחירים. אלא שבשעה שאדם מן היישוב נוהג לוודא שלא רימו אותו בעודף, אבא בדק אם חלילה המוכר או היבואן לא טעו לטובתו. לא פעם אמרו לו סוחרים כי הוא היחיד שהשיב סחורה שהגיעה אליו בשוגג, היחיד שהעיר למי שחייב אותו בפחות מהמחיר המוסכם. זה היה נכון לגבי ספירת העודף כשקנה בחנויות בשכונה, ונכון גם במיקח וממכר מול סוחרים וקונים בחנות הבת־ימית שלנו. במכולת זה הסתכם בכמה שקלים בדרך כלל, במסחר זה הגיע גם לעשרות אלפים. זו לא הייתה רק שאלה של יושר, אלא שאלה של אמונה בעין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. והנה בשעה שהספר נפתח, ויום הדין הלך וקרב, אבא עסק במחשבתו החלשה והיגעה מגרורות בבדק חשבוניות נפש, ופתח לעצמו את ספר החשבונות תוך טיפוס במעלות התשובה וצידוק הדין.
יממה לפני פטירתו, שעה שאחד המבקרים שבאו להיפרד ממנו ביקש בדמעות כי יתחזק וישוב לאיתנו, אמר אבא בקולו החלוש כבר: "לכל דבר יש סוף. ככה בנוי המסחר כולו, כל הזמן מגיעה סחורה חדשה". השתתקנו. כי איך אפשר היה להגיב? ואיך אפשר היה לעכל את מה שהוא אומר? הרי אבא מעולם לא היה סחורה ישנה. ומי כמונו לדעת ולהאמין שכבודנו בזקנינו, אלה שחוכמת חייהם הולכת לפניהם. שכמו יין טוב, הולכים הם ומשתבחים עם הזמן.
אבל אבא כבר היה עייף. וכשהנשימות שלו נחלשו, הנשימות שלנו נחלשו יחד איתו. וכשהוא נעשה מעט מבולבל, גם אנחנו כבר לא היינו לגמרי צלולים. וכשמסר אבי את גופו ונפטר מן העולם לפנות בוקר בשבת פרשת חקת, גם הגוף שלנו הרפה וצלל לאיזו לאות רפויה וחסרת חיים. ברוגע, בלי קריאות גדולות. ככה, בשקט של שבת, בשלוות עולמים. כשהדעת עוד לא נותנת, אבל הגוף יודע שהנשמה שהביאה את הנשמה שלנו לעולם הלכה מאיתנו, והותירה את הנשמה שלנו להמשיך לבד בדרך החיים.
לרוץ אל הזכוכית
רצה הגורל ומי שמנהל אותו, וימים אחדים לפני פטירתו של אבי נפגשתי עם נבות בן־ברק, מלווה רוחני ומוזיקאי רפואי, לריאיון עבור מוסף "שבת" של עיתון זה. בעוד מצבו הקשה של אבי ידוע לי, שאלתי את בן־ברק על העיסוק המתמיד שלו עם אנשים הנוטים למות, על ההתמודדות שלו בליווי משפחות שמאבדות את היקר להן מכול. והוא ענה לי: "המחלקות של חולים סופניים הן כמו מחלקת יולדות. זה כמו להיות בשדה תעופה, כשטרמינל אחד הוא של הטיסות היוצאות והאחר של הנכנסות. מרתק לחוות את הפרדות ואת הפגישות". ואני נזכרתי בפעמים הרבות כל כך בילדותי שבהן הגענו לטרמינל הישן של בן־גוריון, בכל שעה של היום או הלילה, והמתנו לתיירים או עולים חדשים מארגנטינה שיבואו היישר אל ביתנו בבת־ים, תחנת מעבר קבועה למגיעים משם. אולם מבקרי הפנים של הטרמינל היה אז חלל ארוך בעל קיר זכוכית, ששיקף לנו את הבאים עמוסים במזוודות, שנדרשו לעקוף את הקיר כדי לפגוש את אהוביהם. אבל הם לא הצליחו להתאפק. באופן פרדוקסלי, הבאים בשערי הארץ היו בוחרים לוותר על המפגש הבלתי אמצעי ורצים אל אהוביהם שמעבר לקיר השקוף, שולחים ידיים יתומות אל הזכוכית ומבקשים את הקרבה המהירה, העכשווית. זו שאין בה מגע, אבל יש בה פנים מאירות ודמעות. משפחות נרגשות, צמאות לחום ולקרבה, עמדו מול הזכוכית השקופה, מרחו עליה ידיים ופרצו בבכי קורע לב. לא מסוגלות לנתק את המבט מאהוביהן רק לרגע, כדי לחצות את הדלת ולתת חיבוק של אמת.
אבא היה אוסף את התיירים ואותנו לטנדר האדום שלו, ודוהר הביתה. אבל השבוע כמו שבנו לשם, לטרמינל הזה עם קיר הזכוכית השקוף, שהפעם כבר אי אפשר לעקוף. שאי אפשר כבר להגיע אל מי שמעבר לו, להרגיש אותו בחיבוק בלתי אמצעי, להריח, לגעת, להגיד. נשארו רק התמונות וסרטוני הווידאו עם ברכת כוהנים, דברי תורה נלחשים ובדיחות אחרונות. יישאר החינוך והמורשת היוקדת באש של אהבה, בנאמנות של מסורתיות מזרחית, בעוצמה דרום־אמריקנית נלהבת. ויישאר קיר זכוכית אחד שמפריד בין התמונות בטלפון לבינינו, ופנים מאירות ודמעות.
הכוחות אזלו והעת לא נותנת. אלו לא מילים מספידות ולא משקפות. לא כי אין מה לומר עוד, אלא כי פשוט אי אפשר. אכן היינו מוכנים, ולא עוד.
