במשך עשרות שנים אבא שלי, גיבור מלחמת יום הכיפורים יצחק דרקסלר זכרו לברכה, עמד בימי הזיכרון בבית העלמין בבני ברק כמעט לבדו. הוא חש צורך עז להיות כאן לצד חבריו שנפלו בקרב בשעה שעם ישראל מתייחד עם חלליו.
אבא שלי גדל בבני ברק, התגייס לנח"ל החרדי, נפצע אנושות במלחמת יום הכיפורים ונפטר לפני כחמש שנים כתוצאה מאותה פציעה והפך ל"חלל האחרון של מלחמת יום הכיפורים".
מכיוון שאני לא כותב כאן בשם עצמי אלא באתי לציין דברים שאני סבור שלאבא היה חשוב לומר אז אתאר את סיפור נפילתו בקרב של חברו יצחק לוינשטיין שטמון בבית העלמין בבני ברק.

יצחק למד בחיידר חוג חתם סופר יחד עם אבי. הוריו עלו ארצה לאחר השואה והתיישבו תחילה ביפו אך מכיוון שלא היה שם חינוך תורני הם שלחו את יצחק ללמוד בחיידר בבני ברק. הוא המשיך לאחר מכן לישיבת קריית צאנז בנתניה שם ישב ולמד בהתמדה עד לגיוסו לנח"ל החרדי ביולי 1967. "יצחק ידע להתגבר על כל מכשול ולהבליג על כל כאב. הוא היה בחור שקדן וירא-שמים שהקפיד על מצווה קלה כחמורה וידע לעבוד את עבודת-הבורא מתוך שמחה ורוממות-הנפש". נכתב אודותיו באתר "יזכור".
בליל הושענה רבה תשכ"ח, 1967, נפל יצחק על משמרתו בבקעת הירדן. בכתבה אודות נפילתו שמצאתי בארכיון עמותת "נצח יהודה" תיאר הכותב את נסיבות נפילתו כך:
"לילה אפל וקריר היה ליל הושענה רבה לאורך הגדה המערבית של נהר הירדן. על גבעה קטנה בין גשר דמיה לבין הג'יפטליק, סמוך לערוץ הנחל, התמקמה יחידה קטנה של אנשי צבא צעירים. היחידה כולה מנתה חיילים דתיים שעמדו הלילה על משמרתם. ביניהם היו גם יצחק לוינשטיין מבני ברק ויעקב דסקל מקריית אתא.
כבר הייתה השעה אחת ושלושים לאחר חצות. השקט הופרע בצעדים קרביים קרובים עד מאד. הייתה זו חוליית חבלני "אל פתח". נפתח קרב עז ואכזרי. יריות "עוזי" של החולייה העברית, יריות רובה סער רוסי שבידי הכנופייה הערבית. זעקות הסתערות, צעקות. היה שם חייל צעיר, חברו הטוב של יצחק לווינשטין המתגורר אף הוא בבני ברק, ישראל הוזנר שמו, שסיפר: הקרב היה איום. זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו בקרב של ממש שכלל לא היה דומה לאימונים שעברנו"
השחר האיר את גדות הירדן ומצא גבעה שעליה התחולל קרב אכזרי בו נפלו יצחק לוינשטיין ויעקב דסקל. אותו שחר עלה גם על העיר בני ברק. ר' יוסף מאיר לווינשטיין כבר נסע לעבודתו. האם מלכה הכינה בבית את מטעמי שמחת תורה ובחוץ שיחקו ילדים שהכינו לעצמם דגלי שמחת תורה.
מכונית קרבה לרחוב הצדדי שבבני ברק ועצרה ליד הבית הסמוך. נציגי קצין העיר חיפשו את משפחת לווינשטיין. לאחר שעה קלה בקעו זעקות כאב מדירת המשפחה. רק האם ושתי בנותיה הצעירות היו בבית. האב הוזעק ממקום עבודתו ולאחר שעה קלה נערכה הלוויה (כאן בבית העלמין). שעה קלה לאחריה צעדה בני ברק לתפילות שמחת תורה ולהקפות. מסביב נשמעו קולות זמרה וריקודים ובבית משפחת לוינשטיין נשמע קול בכי ושכול.
סיפורו של יצחק לווינשטין הוא לא הסיפור היחיד על גבורתם של לוחמים חרדים ולאבא שלי היה חשוב מאד שהחברה הישראלית תכיר את הפרק החרדי במלחמות ישראל, הן כדי שעם ישראל יכיר את גבורתם והן כדי להנחיל את מורשתם לדורות הבאים.
כאמור, המטרה שלי היא לא לומר את אשר על ליבי אלא דברים שאני סבור שאבי ז"ל היה אומר ביום הקדוש הזה. כך גם הדברים הבאים: לצערי הרב הקיטוב בעם חלחל גם ליום בו אנו מתייחדים עם גיבורי ישראל שנפלו על משמרתם. אני מרשה לעצמי לבקש מכולנו, ובייחוד מנציגי הציבור: רב המחבר בינינו על המפריד. ראוי שכולנו נסתכל על דמותנו כפי שהיא נשקפת במראה למולנו לא בדמותו של האחר הנשקפת במראה ראוי שנחשוב מה אנו יכולים לעשות כדי שנדע לא להסכים ועדיין להמשיך להיות עם אחד שנחשוב מה התפקיד שלנו בעשייה למען אחדות העם ולא למה האחר הוא זה שמפריד. אני בטוח שזה מה שהיו רוצים אלו שעם זכרם אנו מתייחדים היום.