אפשר כבר לומר בוודאות: הרפורמה המשפטית שהשר יריב לוין הציג ב־4 בינואר, עברה מן העולם. לא תהיה רפורמה סוחפת כזו, ולא משום שלוין עצמו הודה שיש בה אלמנטים דיקטטוריים. הרפורמה הזו לא תעבור כי הציבור הליברלי והדמוקרטי בישראל הקים קיר ברזל ולא נתן לה לחצות דרכו. ניסו, ניסו שוב, חוטמם זב דם, עד שנסוגו.
אני זוכר היטב את מסיבת העיתונאים הדרמטית והשגויה ההיא. שר המשפטים הנכנס שפע ביטחון עצמי. הוא דיבר בפאתוס לא אופייני על המהפכה השיפוטית שהוא מתכנן להעביר, על שינוי טוטלי בהרכב הוועדה למינוי שופטים, על פסקת ההתגברות הנשגבת, על היועצים המשפטיים שיעברו לשרת את השרים והפוליטיקאים שבוחרים בהם. לעיתים נדמה שהוא ביקש להעביר בקלות איזו תקנה תחבורתית מוסכמת על הכול.
אחרי הנאום יצא לוין לחדרו. מקצה המסדרון רץ אליו שמחה רוטמן והעניק לו חיבוק שרואים רק בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה בשמחות. "אני מחכה עשר שנים לרגע הזה", הודיע רוטמן, וניגש להעביר את החוקים הבעייתיים בוועדת החוקה, שהייתה בסופו של דבר הקטליזטור להפגנות של מאות האלפים בכיכרות וברחובות.
אם תשאלו את לוין, ואולי גם את ראש הממשלה נתניהו, הם יאמרו לכם שהם ידעו שזו תהיה התגובה ברחובות. לדבריהם, הם ידעו שהשמאל לא ישלים עם שום שינוי בהרכב ועדת השופטים; הם צפו שהמיליונרים מההייטק וגורמים מחו"ל יממנו את ההפגנות, כי גם הם רוצים שופטים משלהם; הם חזו גם את התגובה הסרבנית של הטייסים, וכך הלאה. הכול הם ידעו, ובכל זאת החליטו ללכת על המהפכה המשטרית הזו ולהעביר אותה באמצעות הרוב שלהם בכנסת.
נתניהו, לוין וחבריהם אולי ידעו, אבל לבטח לא שיערו את עוצמת ההתנגדות. בהזדמנויות שונות הם ניסו להסביר שמדובר בקבוצה לא גדולה של מפגינים מקצועיים, בוגרי בלפור, תל־אביבים צפוניים ופריווילגים שמהר מאוד יימאס להם לחסום את איילון. גם היום, אחרי שברור לכולם כי הרפורמה לא תעבור בלי תיקונים משמעותיים, אם בכלל, יוזמיה בטוחים כי ההפגנות יימשכו. "ההפגנות הן רק עשרים אחוז נגד הרפורמה. הרוב המוחלט מתנגד לממשלה הזו בכל מקרה, ויפגין עד שהיא תיפול", אומר אחד מהם.
דווקא המחנה הליברלי הזה, שלא ידוע במאבקים ציבוריים הירואיים, הצליח להפוך את הקערה על פיה. המחנה הזה השתנה מקצה לקצה ועבר לסגנון מחאה שמוכר ממקומות אחרים. על משקל הארגון המיליטנטי שהקימו הנכים בשם "הנכים הופכים לפנתרים", אפשר לומר ש"הליברלים הפכו למתנחלים". הם לא קנו את עמדותיהם של המתנחלים, אבל אימצו את הנחישות ואת שיטות הפעולה.
זה החידוש הגדול שקרה כאן בחודשים האחרונים. המפגינים אינם הרוב, כפי שגם המתנחלים מייצגים מיעוט, אבל העיקשות והמסירות לאידיאולוגיה הביאו אותם להישגים גדולים. לאורך השנים הם הצליחו להשתלט על שטחים נרחבים ביהודה ושומרון ולהביא לשם קרוב לחצי מיליון איש. ההתנחלויות נבנו בעמל רב ובכוח הרוח, אבל גם בתחבולות ובמעשי אלימות, בדרך כלל בעצימת עין של השלטונות ובגיבוי בג"ץ.
המחנה הליברלי, רובו בשמאל ובמרכז ומיעוטו בימין המתון, התעורר רק עכשיו ואימץ את שיטות הפעולה של הימין, בהפגנות המוניות, רצופות ואנרגטיות ובחסימת כבישים בסגנון פייגלין. הימין הצליח לעצור את ההתקדמות של הסכמי אוסלו לפני רצח רבין ואחריו, דרך ההפגנות הגדולות והמהפך שהעלה את נתניהו לשלטון. כעת המחנה הליברלי הצליח לעצור או לפחות להשהות את הרפורמה של לוין ורוטמן, ועל הדרך לבלום את הפיטורים ההזויים של שר הביטחון גלנט, שהתריע מפני הסכנה הביטחונית וקריסת מערך המילואים בגלל הריאקציה לרפורמה המסוכנת הזו.
אילו מחנה השמאל היה מגלה את הנחישות הנוכחית גם מול ההתנחלויות, אולי לא היינו עומדים היום בפני הפריסה ההתיישבותית הזו שמונעת כל הסדר מדיני לעולמי עד. ההצלחה נרשמה לפי שעה רק ברצועת עזה וטוב שכך, אבל מי שעשה את ההתנתקות היה ממשלת הליכוד, אחרי שאריאל שרון הבין שאין כל תכלית להתנחלויות שתקועות בלב מיליוני פלסטינים.
ההידברות המתקיימת כעת בבית הנשיא היא בעצמה הישג של המחאה, גם אם לא יצא ממנה דבר. המשתתפים אינם אופטימיים, גם אם הם מדווחים על אווירה רצינית בדיונים. נתניהו, שנסוג לאחור, מרוויח בינתיים זמן ומקווה לחצות את הימים הלאומיים בשלום. במחנה הממלכתי היו רוצים שהשיחות יימשכו לנצח נצחים, ובינתיים בני גנץ יחגוג על ההידברות שמזניקה אותו קדימה, ויבסס את עצמו כאלטרנטיבה ממלכתית.
יאיר לפיד, השותף השלישי בשיחות, רוצה ללכת על כל הקופה, למחוק את מה שהיה ולאתחל את המדינה מחדש. שלשום הוא קרא להכניס לדיונים את מתווה חוק הגיוס, מה שמבטיח את המשך הדיונים גם ב־75 השנים הבאות. במילים אחרות: צריך נס כדי שיצא משהו מהדיונים בבית הנשיא, וצריך להתפלל שלא יתחולל כאן קרע נוראי במקרה של כישלון.
