ניגשתי ליום הזיכרון בחרדת קודש כמו בכל שנה. יש פחד מאוד גדול – וזהו הפחד היחיד שנתקלתי בו בחיים – לשכוח את השמות, לשכוח את הפרצופים ולשכוח את הריחות של החברים ובני המשפחה.
שאר הטורים בפרויקט:
אני חושב שדווקא השנה אנחנו כעם צריכים להגביר את האחדות, להגביר את האהבה, להגביר את החיבה אחד לשני, להדגיש אותה. אנחנו כעם וכמדינה בסוף צריכים להכיר להם טובה בכך שנשאיר את היום הזה נקי מכל אמירה פוליטית, מכל אמירה מפלגת או משסעת.
מאחר ואני כהן, אני לא יכול להיכנס לבתי עלמין צבאיים. המרחק הזה, שנשאר תמיד ביני לבין החברים והמשפחה, הוא מרחק פיזי גדול. אבל רגשית הוא לא קיים, כי אני כל הזמן חי אותם; אם זה בבית עם הילדים, כשאתה שואל – איך הם לא זכו להקים משפחה? אם זה בחלומות ובשמחות.
בעיניי, יום הזיכרון הוא היום הכי קדוש בשנה, וטומן בחובו גם אכזבה, גם פחד, גם עצב אבל בעיקר טומן בחובו אופטימיות והבנה שהם לא הלכו לשווא. הצוואה שהם השאירו אחריהם היא להמשיך את החיים, החיים חזקים מהכל".
ח"כ אלמוג כהן (עוצמה יהודית) שכל את דודו, משה שרון כהן, אח של אביו שהיה לוחם במג"ב ונפטר ממחלת הסרטן במהלך שירותו הצבאי
