מדינת ישראל נהנית מהסכם שלום עם ירדן מזה כ-30 שנים. זהו לא שלום "חם", אך הוא בעל חשיבות אסטרטגית גבוהה, בוודאי עם המדינה בעלת הגבול המשותף הארוך ביותר. עם זאת, "הפרשייה" האחרונה בה חבר פרלמנט ירדני נתפס בעודו מנסה להבריח כמות גדולה מאוד של כלי נשק, מהווה הזדמנות חשובה לבחינת מערכת היחסים המורכבת, ההולכת כ-100 שנים אחורה, לבחינת הנחות היסוד שלה, ובעיקר להביא לכדי שינוי משמעותי במדיניות הפומבית העוינת של ירדן כלפי ישראל. לא, אין המדובר בהפסקת/פגיעה ביחסים, אך כל ניסיון ל"הורדת פרופיל" בנושא, יכול לסייע לשקט זמני, אולם יוריד עוד לבנה מתוך קיר הברזל של ההרתעה הישראלית, וכן, יפגע ב"כבוד העצמי" שלה בשכונה המורכבת של המזרח התיכון.
הפרשייה- מה באמת מדובר?
ככל שפורסם, מדובר על חבר פרלמנט ירדני בשם עמאד עדואן אשר נתפס בעת ניסיון להברחת כלי נשק רבים (כ 160 אקדחים ועוד רובי 16M). עד כאן העובדות היבשות, ומכאן מה המשמעויות? ראשית, מדובר על אמל"ח תקני רב אשר יש בו סכנה ברורה ומוחשית לפגיעה בחיי אזרחים רבים בישראל, לו הנשק היה מגיע ליעדו. שנית, מדובר באישיות ממלכתית בהיותו חבר פרלמנט. שלישית, הוא נעצר בעקבות מידע, תוך ניסיון לנצל את מעמדו הדיפלומטי ולעבור ללא בידוק במעבר אלנבי. ומכאן, למי היה מיועד האמל"ח? במקרה זה, כל התשובות נכונות, וכל האפשרויות חמורות. בין אם לגורמי חמאס באיו"ש ( ארגון טרור רצחני שמנסה להרוג באזרחי ישראל, ולרשת את הרש"פ), בין אם לגורמי הפת"ח והתנזים (נשק לא מסומן בידי חמושים), או קבוצות פלסטיניות חמושות אחרות (גם גא"פ), ולא פחות חמור, לגורמים ערבים ישראלים, אשר משתמשים בנשק הן לצורכי פשיעה, והן לצורך פגיעה ביהודים בזמן ניצול שעת כושר ראה אירועי "שומר החומות". מי סיפק את האמל"ח? גם כאן, כל התשובות נכונות, וכולן חמורות. אין מדובר ברובה או אקדח ש"מישהו" מסר לו בכדי להעביר.
מדובר בכמות מסחרית שנועדה ליצור כח משמעותי למי שיקבל את הנשק. לכך יש גם מספר כיוונים: איראן- איראן מנסה לחמש את ארגוני הטרור בגדה ובעזה, באופן מוצהר ובמעשה, בשיטות סמויות ויצירתיות שחלקן טרם הותרו לפרסום. חלק מזה יכול להתבצע ע"י פעילי חיזבאללה, או פעילי מיליציות איראניות מעיראק לירדן. חמאס- חמאס בונה את כוחו הצבאי בשיטות יצירתיות ברצ"ע (הברחות ופיתוח עצמי), אולם מתקשה לייצר עוצמה חמושה משמעותית באיו"ש, זאת בשל פעילות צה"ל במדיניות "כיסוח הדשא". אולם, ר' מטה הגדה של חמאס, סלאח אל ע'ארורי, בתוארו כסגן יו"ר הלשכה המדינית, מחבל בכיר פועל ללא הפסקה ביוזמות ורעיונות למימוש חזון חמאס ויצירת יכולות משמעותיות של חמאס באיו"ש, הן כנגד צה"ל ואזרחי ישראל, והן בכוונות להפלת הרש"פ וקבלת ההנהגה על "העם הפלסטיני" כולו ברצ"ע ואיו"ש. ראוי להזכיר כי לאחר שיחרורו מהכלא הישראלי ב2010 (לאחר שסיים תואר ראשון בכלא הישראלי…), השתקע זמן בירדן, וכיום הוא נמצא בלבנון, מאדריכלי הידוק הקשרים האסטרטגיים שבין חמאס לחיזבאללה. ומכאן, שהחיבור בין (איראן ברקע- אולי המממנת) חיזבאללה-חמאס קשריו של עארורי בירדן ובגדה, מהווים את הבסיס והיכולת לרכוש ולהעביר דרך אנשי הקשר את ההברחה הזו.
ואם נעמיק, נבין שחבר הפרלמנט המבריח עמאד עדואן, מוכר כאוהד מאוד של הסוגיה הפלסטינית, אשר כבר דיבר רבות בשבח ההתנגדות ובשבח חמאס. זאת ועוד, בן דודו של עמאר היה מנהל הביטחון הכללי של ירדן, בן לשבט חמולת עדואן החזקה. ומכאן, אידך זיל גמור. את המיצוי החקירה, על כלל פרטיה, נשאיר לארגוני הביטחון העושים מלאכתם נאמנה, תוך בחינת השאלה הגדולה, האם כבר עבר נשק? למי? כמה ומתי? ולפיכך, כל אמירה בלתי אחראית וכל ניסיון ל"הנמיך להבות", או להוריד מחומרת האירוע, הינו ניסיון חמור של חוסר התמודדות עם העובדות וההשלכות, ובעיקר ניסיון ליצירת שקט זמני (שוב), במחיר אסטרטגי גבוה שייגבה בריבית דריבית בהמשך.
מערכת היחסים עם ירדן- יציבות הממלכה מול יציבות ישראל
מערכת היחסים שבין ישראל לירדן נטועה עמוק בהיסטוריה המשותפת למעלה מ-100 שנים. אך מבלי לצלול עמוק מדי, נזכיר מספר אבני דרך מרכזיות, ואירועים הראויים לציון במערכת היחסים הזו. מדינת ישראל חתמה על הסכם שלום עם הממלכה ההאשמית בירדן בשנת 1994, הסכם זה אומנם מהווה "שלום קר" באופן ציבורי ופומבי, אולם רב בו הנסתר על הגלוי. בפועל, מתקיימים יחסים מיוחדים אסטרטגיים בין המדינות, בדגש לתחומי הביטחון ותחומי האנרגיה. בגבולה הארוך ביותר של ישראל, מתקיימים יחסי עבודה ושת"פ טובים בין שני הצבאות ובדגש על מפקדי הצבא הגזרתיים, המבטיחים שקט יחסי בגבולות- לשני הצדדים.
בנוסף, מתקיימים כך ע"פ הפרסומים, שיתופי פעולה בין חילות האוויר של המדינות, הן בהקשר מרחבי הטיסה, והן בהקשר ההגנה האווירית האזורית מבלי לפרט. בתחומי האנרגיה ישראל מספקת לירדן מים (כולל הכפלת הכמות באישור בנט מ-2021) וגז (בעלות הסכם של 15 מיליארד דולר), דבר המחזק את תלותה של ירדן בישראל, כצורך חיוני לקיום. ישנם עוד הסכמים כלכליים, ואזרחיים (כולל טיסה אזרחית מעל המרחב האווירי, החזרת האפוטרופסות הירדנית על הר הבית), אולם אם ניתן לסכם את מורכבות היחסים, אז: ירדן מהווה נכס אסטרטגי למדינת ישראל. ירדן מהווה מעין "מוצב קדמי" לבלימת התפשטות איראנית ממזרח ומצפון מזרח (המילציות מעיראק ומסוריה), בלימת פליטים מעיראק וסוריה, ועוגן מסויים לאוכלוסייה הפלסטינית מירדן ומישראל. אלו הם הישגים משמעותיים שצריך להתאמץ מאוד בכדי לשמרם, ואף לחזקם. אולם, לא בכל מחיר. מערכת יחסים זו מורכבת, וזאת בשל מספר סיבות ותהליכים.
מה הבעייה בנכס האסטרטגי- והאם לשמרו בכל מחיר?
צריך להבין את האילוצים והמורכבויות הקיימות בירדן עצמה. בהקשרי הפנים, אוכלוסיית ירדן מונה קרוב ל-10 מליון נפש, כאשר ההערכות מדברות על כך שמחציתם פלסטינים (ירדן נמנעת מלפרסם נתוני אמת על הפלסטינים), והשאר הם בדואים. מעבר למורכבות הזו, בירדן ישנם פליטים רבים (למעלה מ-2 מליון), אשר הגיעו מעיראק ומסוריה, והם מהווים מעמסה קשה על הכלכלה הירדנית שגם כך מתקשה לצמוח. מכאן, שקיים לחץ תמידי מצד האוכלוסייה הירדנית לקדם את הטיפול בסוגיה הפלסטינית, לחץ מלמטה על השלטון והמלך, וחשש אמיתי מהאחים מוסלמים וחמאס. לירדן יש שלטון מלוכני עם פרלמנט נבחר, עניין מורכב לכשעצמו, המייצר לא פעם פרלמנט לעומתי למלך בסוגיות מסוימות, ובדגש ליחסי ירדן ישראל.
בהקשרי חוץ, לירדן יחסים מורכבים עם מדינות ערב (מתח דתי ובין ממלכות עם סעודיה, מתח קבוע עם סוריה, וכן עם עיראק אשר עברה תהפוכות ושינויים המחזקים בה את הקשר לאיראן). כחלק מהשינויים המתרחשים במזרח התיכון, שוחחו שרי החוץ של ירדן ואיראן, וזו נקודה חשובה בה לישראל קיים אינטרס להרחיק כל השפעה איראנית מירדן. הדילמה הירדנית לא קיימת בשל אהדתם לירדן או הבנה כי הנמר הפך חברבורותיו, אלא בעיקר מהחשש להשפעות חיצוניות וניסיונות ערעור הממלכה, וכן אולי מניסיונות פיתוי כלכליים שאיראן יכולה להציע. לישראל זה עוד הבהוב ברמזור האיזורי, אשר מסמן על כיוון אפשרי של איראן- ניסיונות להוריד מתחים ולפרק את הבריתות של ישראל עם המדינות באזור, זה משרת את איראן גם בקשב שיאפשר לה להתמודד מול ישראל (פחות סכסוכים כולל ללחימה מול סעודיה ישירות או באמצעות החות'ים), וגם יפגע במאמצים הביטחון האזורי ושת"פ אוירי והגנתי שמתקיים בין ישראל למדינות כפי שפורסם.
אילוצי העם ודעת הקהל בירדן, גורמים למתחים רבים במערכת היחסים עם ישראל, כך, מצדיע ראש ממשלת ירדן לזורקי האבנים באל אקצא, ולפני שנה מזהיר המלך בעצמו מפני ניסיון חלוקת אל אקצא ע"י ישראל, וארה"ב מזניקה משלחת מיוחדת לישראל להרגעת המצב, ושר החוץ איימן ספאדי טוען כי לישראל אין ריבונות בהר הבית, וכי הוא שטח כבוש…אלו מעט דוגמאות הממחישות את הקשיים ההולכים ומתגברים מול ירדן.
מה ניתן לעשות? ומהן ההמלצות למדיניות הישראלית?
ראשית, נדרש להתמודד עם המציאות, ולא להדחיק את העובדות. הדרג המדיני חייב לקיים תהליך של הערכת מצב ממוקדת ועמוקה על טיב ועומק היחסים עם ירדן. היעד המרכזי הוא לחזק את הקשרים ולהמשיך את הנכסיות הירדנית- אך לא בכל מחיר. דקלום קבוע של היותה של ירדן נכס לישראל לא יקדם אותנו. מדיניות החוץ של ישראל חייבת להיות יוזמת ומנצלת בחוכמה הזדמנויות אסטרטגיות, לא מתנצלת ומחזקת את נרטיב הצדק הישראלי בסיכסוך, ואת הנכסיות והעוצמות של ישראל. המלך הירדני לא יכול לאחוז במקל בשתי קצותיו, ולא יכול לאפשר התבטאויות קשות ומעשים פוגעניים כנגד ישראל ואזרחיה (ראה חיתוך התפילין לתיירים בירדן והיחס אליהם).
הוא אינו יכול מתוך החשש הפנימי לכיסאו ושלטונו, לתדלק את הסוגיה הפלסטינית לא רק בהתבטאויות, אלא גם בקידום החלטות ומעשים במישור הבינ"ל והאזורי, בשעה שאלו מזעזעים את הביטחון והיציבות הישראלית באותה מידה, ויכולים להגיע לכדי מערכה מול הפלסטינים. מסר מרכזי זה חייב לעבור למלך, וראוי לנצל את תפיסת חבר הפרלמנט הירדני כניצול הזדמנות (הבהרה זו הייתה צריכה להתקיים קודם), ולהעביר מסר חמור וקשה למלך. המסר צריך להיעשות באופן שקט ע"י גורמי מע' הביטחון, אך באופן חד וברור. לירדן יש הרבה מה להפסיד. מחירים בביטחון האזורי והמדיני, ביטחון כלכלי- מים וגז, תעסוקה, המקומות הקדושים, והס מלהזכיר את ירדן היא פלסטין של רה"מ שמיר. ההברחה אינה מגיעה על מצע עלי זית, האווירה הטעונה, חוסר התגובה של ישראל למעשי ירדן, ואף הניסיון הפתטי להגדיר אירוע זה כפלילי ו/או להנמיך פרופיל לא יחזקו את דימויה של ישראל, להיפך, בשכונה שלנו, למי שאין כבוד עצמי- לא יכבדו אותו.
