אין תכנית חדשות שלא עסקה בשבועות האחרונים בהעלאת תרחישי אימים לעימותים ביום הזיכרון: ראיונות עם הורים שכולים בעד ונגד הממשלה, מי רוצה פוליטיקאים בבתי עלמין ומי מבקש שידירו את רגליהם. אייטמים על תגבור אבטחה והיערכות מוגברת.
רק עם סיומו של היום היה אפשר לקבוע כי טקסי יום הזיכרון נערכו סך הכל כסדרם. אפילו אחרי הרבה שנים של הפרעות וקריאות נגד ראשי ממשלה בטקס יום הזיכרון לחללי פעולות איבה בהר הרצל, נאום נתניהו עבר בשקט מופתי ונשמעו מחיאות כפיים בסופו. גם שורת הנאומים של השרים וחברי הכנסת עברו ללא הפרעות ואם כן, הן הסתכמו עם מחאות שקטות, כמעט לא היו פעילים בבתי העלמין, במקרים מעטים היו קריאות של משפחות שכולות וטוב שכך. זאת בטח ביחס לתדרוכים וההיערכויות ששמענו כאן בימים האחרונים.
אפשר לתלות זאת בעצומה המשותפת של גנץ לפיד ונתניהו, שביקשו להשאיר את המחלוקת מחוץ לבתי העלמין. התשובה האמתית היא שהבילד אפ התקשורתי עשה את הפעולה ההפוכה והביא לכבוד ויראה מצד כל המשתתפים בטקסים הממלכתיים.
גם לקראת טקס המשואות בהר הרצל הצליחו לעורר בנו את החשש שמישהו מהמפגינים יהרוס אותו, שמישהו יחשוב שהוא חכם יותר מכולם ויבקש לעשות מחאה שלא תשכח. בימים שלפני הטקס התקשורת נרעשה מהסיטואציה שבה במקרה של מחאה יעברו השידור לחזרה הגנרלית ואיך ומה ינהגו השדרנים וערוצים הטלוויזיה במקרה כזה. התרחישים הלכו רחוק, אולי רחוק מדי: פריצה של מפגינים עם דלגי ישראל ושלטי מחאה לרחבת הר הרצל, רעשנים, צופרים וזמבורות מהקהל, כשכל זה נענה באבטחה כבדה.
הסוף ידוע, הסערות התקשורתיות נגמרו בלא כלום. הימים שעברו עלינו כמדינה וכעם היו שקטים ביטחונית ומחאתית, הפער הבלתי נתפס בין הכוננות המפורזת למחאות אופציונליות לבין הימים הלאומיים השמחים והמרגשים, הצליחו אמנם לזרוע בליבם של רבים חשש ופחד, אך לא להביא לידי מעשה.
