זה הרי יושב על הכוננית ליד מיטתה. יושב לה על הלב ועל פני הילדים ובשביל הגישה לבית ובמכונית שחונה בכביש, עם גלגל אחורי שבטעות עולה קצת על המדרכה. כמו שהוא אהב לצחוק עליה, כמו שהוא שנא. אבל היא לא שחקנית מקצועית, היא שחקנית נשמה. ואת האבל שלה היא אוהבת בשקט, ככה בינה לבינה. אחרי שכולם הלכו היא נשארה איתו לבד ועם חבילה חדשה של ניירות טישו שעשו את דרכם לסל פלסטיק קרוע בפינת החדר, פיסה אחר פיסה.
אומרים שהמוזיקה הכי טובה ברדיו משודרת בימי זיכרון. מנגינה נוגה, משלנו. בעברית מתוקנת מהרגיל, נוקשה וחומלת, צלולה ורכה. כזאת שיודעת לתת את המילים המדויקות ביותר לאבל המקומי בן מאתיים ואלפיים שנה. כזאת שלא נכנעת לתרבויות זרות, לא מתחנפת ולא מושפעת מטרנדים בינלאומיים, רק מתמונות הנופלים והקורבנות. גם השבוע, לקראת שקיעה, התערבבו נעימות האבל עם שירי תקווה. זיקוקין די־נור פילחו את השמיים והתחילו חגיגה. הרמטכ"ל ביקש שנניח ליום אחד את המחלוקות בצד. מה יש, רק ליום אחד. והיא, שהמסגרת עם תמונת בעלה מלווה אותה שעה־שעה, שואלת למה בעצם רק יום אחד. מה שונה מחרתיים מהיום, ומה שלשום מהשבוע הבא. אתם שואלים איך היא קמה מהשכול שלה? צעד אחר צעד. רגע בזמן אחרי רגע. כל יום היה נקודה קטנה אחת בהתמודדות של נצח. וכל נקודה כזאת הצטרפה לחברתה, ליצור קו שהיא בעצמה לא מאמינה שכבר עברה. קו אבלות שסימן שביל חיים, דרך ארוכה שצלחה אך מסמנת עוד דרך ארוכה שיש לצלוח, צעד־צעד, נקודה אחרי נקודה. אז למה אתם לא, היא שואלת אותי. אם אפשר ליום אחד, למה לא ליומיים? למה לא לשבוע ועוד שבוע ועוד חודש של שיח מכבד, מבין, מרכין ראש בצניעות ראויה? רק יום אחד שתסמנו אותו כנקודה בזמן. ואתם הרי כבר יודעים מה קורה כשמחברים נקודה ועוד נקודה ועוד נקודה. מקבלים רצף, ופתאום רואים שעברנו דרך, דרך ארוכה. וכן, יש עוד דרך עצומה לפנינו. אבל אם אפשר להרכין ראש בכבוד ליום אחד, לדבר אחרת על מה שכואב ועל מה שעוד יכאב, למה לא כל השנה?
בתחנות הרדיו החלו לחמם מנועי חג ומנו את גודל האוכלוסייה. 9.727 מיליון נפש, 7.145 מיליון יהודים. 183 אלף תינוקות נולדו השנה. 79 אלף עולים. וכל זה ממה? מ־806 אלף נפש שהיו פה בקום המדינה. עד 2030 נהיה פה 11.1 מיליון נפש, אומרת הקריינית. 11.1 מיליון פקקים, אנחנו צוחקות בתוך הרכב. צוחקות את הדוחק, דוחקות את מה שיטריף אותנו במחלפי הארץ בעוד שבע שנים ושבעים שנה. את מה שנריב עליו, שנצפור, שנחתוך בפנייה וברמזור ובמסלול הכתום שיסמן עוד הרחבת נתיב. תעבירי לאיזה שיר שמח, היא מבקשת. ואני מחייכת אליה ואומרת שאולי זאת הסיבה לכך שאי אפשר לשמוע מוזיקה צלולה וטובה מדי באופן קבוע. אי אפשר לעצור ליותר מיום אחד את המחאה וגם לא את המחאה על המחאה, כמו שאי אפשר לשאת בציבור את המסגרת השחורה. הרי היא בעצמה צוחקת כשמביימים את השכול שלה. היא בעצמה לא מסוגלת שיגידו לה "תעשי פרצוף עצוב כזה", ושיעזו להעמיד אותה במקומה.
אבל כמו המסגרת, גם את השיר אפשר לשאת בלב, לזכור אותו ולבנות ממנו מדינה. להיוולד מתוך המנגינה השקטה הזו בכל בוקר מחדש, כל השנה. עם כל פרדה למות מעט, ולהביא אל העולם עוד בן ובת בארץ של חלב, מרור ודבש. כבר לא כותבים היום שירים כאלה, היא אומרת. ואני עונה, בטח שלא, בכוונה.
אומרים שהמוזיקה הכי טובה משודרת בימי זיכרון, אבל אנחנו בוחרים לא לנגן אותה מדי יום. אנחנו בוחרים לריב כדי לברר. לא את המחלוקת נשים בצד יום אחרי יום, אלא את אלה שמקדשים אותה ומנציחים אותה בכוח האין־פשרה. בסוף יישארו פה אלה שרוצים לחיות ביחד. אלה שמתעקשים לדבר. אלה שרוצים לבנות מזה משהו טוב. אלה שהתעצבו השנה בחגי הקודש של תקומת ישראל לא נוכח הרפורמה או היעדר הרפורמה, אלא משום שקשה להם הקרע הזה כקריעת אבלים. הם מעדיפים לנשום עמוק, לסלוח, לשבת יחד. כי גם אם הפכו דף ביומן השנתי שלהם ושמו מאחור את ימי הזיכרון המאחדים, הם עוד זוכרים. ככה, בנימה שקטה. ולו משום שבפינת החדר עוד עומד לו סל פלסטיק קרוע, מלא בטישו של דמעות געגוע ותודה.
