אני כבר לא רואה ספורט. ראיתי פעם, לפני שהילדים הגיעו. אני זוכר איך ראיתי חמש שעות של משחקי טניס, איך עקבתי באדיקות אחרי הליגה הספרדית והאנגלית ואחרי ליגת האלופות, עודדתי את לסטר בעונה ההיסטורית שלהם וצפיתי בפלייאוף של ה-NBA כשיכולתי וזה היה סביר איכשהו. מאז שהילדים הגיעו אני לא באמת רואה. גם לא עוקב. אני לא מצליח. אין לי זמן לזה באמת, וכנראה שמלכתחילה זה לא היה משהו שהיה מספיק מרכזי בזהות שלי, כך שאין לי בעיה גדולה לוותר עליו.
אבל למרות שאני כבר לא צופה בספורט, אני עדיין מתעדכן מדי פעם. פעם בכמה ימים אני נזכר שיש דבר כזה, ספורט, ואני נכנס לאיזה אתר ספורט או לערוץ ספורט כדי להתעדכן במה שקרה בזמן שלא הייתי וצופה בכמה סרטוני תקצירים. כשאני עושה את זה אני מרגיש כמו ישראלי שהיגר לארץ אחרת, והדברים שקורים בארץ האחרת מעסיקים אותו מרבית הזמן. ועדיין, פעם בכמה ימים הוא נכנס לאתר חדשות כדי לבדוק מה קורה בעצם בארץ, ומרגיש מחוץ לסיפור אבל עדיין חלק מהסיפור, באיזושהי צורה.
וכך יצא שהיום בבוקר נכנסתי לאיזה אתר כדי לבדוק מה קורה עם הסיבוב הראשון של סדרת הגמר של ה-NBA, וגיליתי שאתמול בערב, במשחק החמישי של הסיבוב הראשון, הפסידה מילוואקי באקס למיאמי היט. זה היה הניצחון הרביעי של ההיט, שממשיכים לשלב הבא, והבאקס למעשה סיימו את העונה. באתר היה סרטון קצר, שבו הראו את כוכב הקבוצה המפסידה, יאניס אנדטוקומבו, עונה לשאלות עיתונאים אחרי ההפסד, ואחד העיתונאים שאל את יאניס אם הוא רואה בהדחה הזו כישלון.
Giannis didn't like @eric_nehm's question about whether the season was a failure and went long in his answer pic.twitter.com/1gZkuf7vkC
— CJ Fogler account may or may not be notable (@cjzero) April 27, 2023
ויאניס, שהיה שבור ועצוב וקצת עצבני, אמר לכתב, "אתה מקבל העלאה במשכורת כל שנה? לא. אתה רואה בזה כישלון? סליחה, אני לא רוצה לדבר עליך, לא רוצה להפוך את זה לאישי. אבל כל שנה אתה עובד בשביל להשיג איזושהי מטרה. להשיג קידום, לפרנס את המשפחה, לטפל בהורים. תמיד יש צעדים לעבר הצלחה. מייקל ג'ורדן שיחק 15 עונות ב-NBA וזכה באליפות בשש העונות האחרונות שלו – תשע העונות בהן הוא לא זכה היו כישלון? השאלה הזו היא שאלה שגויה. אין כישלון בספורט. יש ימים רעים ויש ימים טובים יותר. לפעמים זה לא התור שלך".
אהבתי מאוד את התשובה הזו. היא הזכירה לי את האמונה שלי בכישלון. אני לא מדבר על זה שבכל כישלון או הפסד יש משהו טוב ולא שזו הזדמנות טובה ללמידה. לא, אלא אמונה שלמה ותמימה בזה שצריך להיכשל. לנסות ולא להצליח.
כי מהו בעצם כישלון? כישלון אומר שניסית להגיע לאנשהו שהיה מעבר להישג ידך ולא הצלחת. הוא אומר שהסתכלת למעלה וניסית, שהצבת מטרה וניסית. ובמובן הזה, כישלון הוא חלק מהותי מתהליך של הצלחה. לא רק במובן שזה בסדר להיכשל, אלא במובן שצריך להיכשל. שחייבים להיכשל. שזה לא בסדר אם לא נכשלים. לא שכל כישלון מוביל להצלחה, אבל שהצלחה חייבת לבוא עם כישלון. אם לא נכשלת, כנראה לא ניסית לקפוץ גבוה מספיק.
הבן שלי בן השנה וחצי (קצת יותר) לומד עכשיו להיות אדם; הוא לומד ללכת, לקפוץ, לרוץ, לטפס, לדבר. הוא נופל פעם אחר פעם, אולי עשרות פעמים ביום, ובכל פעם הוא קם וממשיך לרוץ. וזה לא כי הוא חדור מוטיבציה, אלא כי אין דרך אחרת ללמוד. אי אפשר לרכב על אופניים מבלי ליפול מהם. אי אפשר להקים עסק מבלי להפסיד בהתחלה או באמצע, מבלי לקבל "לא" על פרויקטים שניסית לקדם. אי אפשר להיות הורה מבלי לטעות, ואפילו מדינה אי אפשר להקים מבלי להתמודד עם משברים. ככה זה עובד.
זה לא מנחם. אני לא חושב שזה אמור לנחם. זו רק נקודת מבט על תהליכים – הם לא מתקדמים בקו ישר לעבר המטרה, אלא בנויים משרשרת של מאמץ – כישלון – מאמץ – הצלחה קטנה – עוד מאמץ – כישלון – עוד מאמץ – הצלחה גדולה יותר, וכן הלאה. כישלון הוא בעצם הכרה בזה שניסינו לעשות משהו שאנחנו (עדיין) לא מושלמים בו, וזו, חוששני, הדרך היחידה לגדול.
