יש איזה טיפוס אחד שכל שבוע בעקביות שולח לי תגובה על הטור. יכול מאוד להיות שהוא בכלל איזה צ׳טבוט שתוכנת להגיב אוטומטית לטור שלי, אחרת אין לי הסבר מדוע בכל שבוע מחדש הוא כותב לי בערך את אותה התגובה בשינויים קוסמטיים קלים. אני מביא לכאן כמה הודעות ממנו לשיפוטכם הבריא: "חבל מאוד החילול השם שאתה עושה. לא כל מי שקורא את הטור שלך צריך לדעת שבחורי ישיבה אוהבים כדורגל. לתשומת ליבך". ובשבוע שאחרי: "יש לך טור שנקרא על ידי רבים, לא כולם אנשים מהמגזר שלנו ולכן חשוב שתייצג בכבוד ולא תעשה חילול השם, לא כל דבר צריך לכתוב בעיתון". או: "שבוע אחרי שבוע אתה בורח מהאחריות שלך ומשתמט מהתפקיד שקיבלת. חרדים גם ככה מושמצים השכם והערב ואתה, במקום לספר עלינו דברים שיעשו קידוש השם, מעדיף לכתוב סיפורים מטופשים על רומנטיקה והשתלבות ועוד כל מיני מושגים שלא קיימים בכלל במחננו".
מפה לשם, מצאנו את עצמנו יושבים בבסיס חצרים, מוחאים כפיים כשצריך, עומדים בשירת התקווה ונוהגים לפי כל כללי הטקס
אני לא רוצה להלאות אתכם, אבל הבנתם את הרעיון. המוטיב של חילול השם / קידוש השם חוזר בכל הודעה שלו באופנים שונים, ואני – אפילו שבדרך כלל אני משתדל להגיב לכל מי שמגיב לטור שלי – לא עניתי לו אף פעם מכמה סיבות פשוטות. הראשונה היא שהוא אף פעם לא פותח את ההודעות בשלום או בנעים מאוד או באהלן, כמו שמקובל לעשות כשאתה שולח הודעה למישהו שאתה לא מכיר. שנית, הוא אף פעם לא מזדהה בשם או באיזה פרט אחר שיוכיח שהוא לא רובוט. תמונת הפרופיל שלו היא צילום גנרי כזה של שקיעה (שמישהו יאהב אותי כמו שחרדים אוהבים לשים תמונות של שקיעה בפרופיל של הוואטסאפ) ומעבר לזה – נאדה. אני לא יודע עליו כלום ומוזר מאוד בעיניי לפתח מערכת יחסים של התכתבויות בענייני השקפה עם דמות עלומה.
ושלא תחשבו לרגע שאני נגד ביקורת, להפך! בתור בחור ישיבה לשעבר אני לפעמים מאוד אוהב להתווכח ולהתלמדעס ולהתעכב בנודניקיות על נקודות חסרות תכלית, כל זאת בתנאי שנשמרים כללי כבוד בסיסיים שבין אדם לחברו ומתקיים דיון מכובד גם אם נוקב ומר.
ואת כל זה אני כותב כדי לספר לכם סיפור טריקי על חילול השם וקידוש השם ואיך המושגים האלה נזילים ותלויי פוזיציה. יש לי חבר, לא חשוב השם שלו עכשיו, שיום אחד ניגש אליי בפינת הקפה בישיבה ולחש לי באוזן: תשמע עדן, השגתי כרטיסים למסדר כנפיים, רוצה לבוא איתי? ואני הסתכלתי עליו ושאלתי אותו, מה זה מסדר כנפיים אחי? והוא הסביר לי שזה טקס הסיום של הקורס הכי יוקרתי בצה״ל, קורס טיס. אז אמרתי, אוקיי. ומה לנו ולקורס טיס? אז הוא ענה, האמת שכלום. סתם בשביל להעביר צהריים בכיף. יש שם מסדרים כאלה מגניבים וחברי כנסת ותזמורת צה״ל וקצת כיבוד. ואני אמרתי אוקיי ארוך כזה ואז שאלתי מתוך סקרנות, רגע, ומאיפה השגת כרטיסים בכלל? אתה מכיר טייסים או מה? והחבר אמר, לא, איזה. יש לי חבר מאכער שיש לו כרטיסים כל שנה והוא נתן לי שניים כי פעם בניתי לו סוכה. ואני המשכתי להקשות בשביל הכיף, והחבר הזה שלך המאכער הוא טייס? אבא שלו טייס? אח שלו טייס? הבן שלו טייס? והחבר שלי אמר, לא לא. מאכער אני אומר לך. אף אחד לא יודע מה לו ולקורס טיס וחוץ מזה חפרת עם השאלות שלך, רוצה לבוא או לא? ואני חשבתי רגע ולמרות שהכול היה נשמע לי מוזר ואבסורדי, זרמתי ואמרתי לו יאללה נלך.
ביום של האירוע התלבטנו, החבר ואני, במשך שעה ארוכה האם ראוי שנופיע לאירוע הזה של הטייסים בבגדינו החרדיים, בכיפתנו השחורה ובציציותינו. מצד אחד – הדבר עשוי לגרום לקידוש השם עצום. הנה, תראו את החרדים האלה, לא כל מה שאומרים עליהם בתקשורת נכון, ועל אף שאינם משרתים בצבא ההגנה, הם מפנים זמן מלימודם ובאים לחלוק כבוד לטייסי הדור הבא, והלוואי שכל החרדים היו כמוהם. ומצד שני – עלולים להיות בקהל כאלה שיגידו תראה את החרדים הבטלנים האלה, לא מספיק שלא משרתים בצבא, בסוף גם מתקמבנים ובאים להעביר צהריים בטקס סיום לא להם בשביל הכיף.
ואנחנו התלבטנו והתלבטנו ובסוף החלטנו שאנחנו לא מתחפשים והולכים כמו שאנחנו. מפה לשם, מצאנו את עצמנו יושבים בבסיס חצרים וצופים במסדר הכנפיים. מוחאים כפיים כשצריך, עומדים בשירת התקווה ונוהגים לפי כל כללי הטקס, וכל הזמן מחכים שמישהו יגיד את הדבר שיכריע את הספק שלנו האם אנחנו מקדשים שם שמיים כרגע או לא. למרבה הפלא, לאורך כל האירוע אף אחד לא אמר לנו כלום. אף אחד אפילו לא הסתכל עלינו. בסוף נראה שהעולם לא סובב רק סביבנו. איזה קטע, הא?
