לאחרונה אני מגלה שיש כמה וכמה סוגים של אנשים שכמעט בלתי אפשרי, ואולי בלתי אפשרי באמת, לאהוב אותם בחינם. דרושה כמות גדולה של משאבים כדי להצליח במשימה הקשה הזה. להלן כמה דוגמאות, שאני מניחה שתזדהו לפחות עם חלקן.
***
ההוא שמבקש לעקוף בתור כי יש לו רק מוצר אחד, ושכח לומר שהוא משלם בצ'ק
בגדול אין לי בעיה שיעברו אותי בתור בסופר. אני אדם נחמד וסבלני, ובדרך כלל לא אכפת לי להמתין עוד דקה או שתיים בעודי מצייצת בטוויטר או סתם מדפדפת באינסטגרם עד שיגיע תורי.
אבל בנאדם! תהיה הגון! ומודע לעצמך! לעקוף ואז לשלם בצ'ק? זה לא ויתור על כמה שניות נשמה, זו המתנה של תקופת זמן בלתי נגמרת עד שהצ'ק יעבור וייבדק ועד שהפריט המעפן הזה שבגללו עקפת אותי בתור, יהפוך חוקית לשלך.
***
הצייצן שמדבר עלייך ברשת בלי לתייג אותך
לא מזמן נתקלתי בתופעה החדשה הזו ברשתות החברתיות. פתאום ציוץ או פוסט מופיע, ובו סיפור על מישהי בלי שמות. אבל מכל פרט שמתווסף לסיפור, הולך ומתחוור לי שבעצם מדובר בי, שהוא כותב עליי.
וזה לא שנעשה מאמץ כלשהו מצד הכותב כדי שהתוכן שלו לא יגיע אליי, אף שהאפשרויות הטכניות קיימות (כמו חסימה למשל). ואני תוהה האם זה נעשה בכוונה, כדי שאראה, אקרא, אשפיל את עצמי ואגיב, או ששוב מדובר באדם חסר מודעות שלא העלה בדעתו שאגלה את מזימתו?
לא סתם הימים האלו של ספירת העומר, שבהם אמורים להרבות באהבת חינם, הם בדיוק הימים שהילדים מגיעים הביתה עם הכי הרבה מריבות וטרוניות
***
ההיא שהתקשרה לגייס כסף ולא הבינה שאני לא מתכוונת לתרום לה
אני חושבת שעל פי חוק, צריכה להיות מילת קוד מוסכמת בין כולם. כזו שמיד אחרי שאומרים אותה, מי שהתקשר במטרה לגייס מאיתנו כספים עבור עמותה זו או אחרת יבין שהשיחה הסתיימה.
עד אז אני אמשיך להתפתל בכל שיחה כזו באמצעות מילים מתישות, מתאמצת קשות לא לקלל ולשנוא את מי שמהצד השני. זו שמבחינתה תחמוק מבליל המילים הלא ברור ולא בטוח בעצמו שלי, ותנסה לדחוק בי להוציא בכל זאת את כרטיס האשראי – מרוב ייאוש.
***
הילדים שנמצאים בעיצומו של איסוף קרשים ובאים לבקש כוס מים
חברים של הבן שלי, הסעיף הזה פונה אליכם. אתם חמודים, ובאמת חם ועבדתם קשה באיסוף הקרשים. יודעים מה, בעצם הסעיף הזה פונה אל הבן שלי. כשאתה מציע כוסות מים לכל חבריך, מביא כוסות, ממלא מבר המים, מוציא החוצה, חוזר עם הכוסות וחוזר חלילה – אתה ממלא לי את הבית באלפי זרדים לא רצויים שנמהלים בטיפות מים קטנטנות ובלתי נראות.
אלו ואלו הופכים יחד לעיסה דביקה המרוחה על רצפת המטבח, מה שמוציא ממני מפגן שנאה בלתי רצוני ובלתי נשלט. ילדים יקרים, קחו איתכם בקבוק מהבית, או לחלופין – יש ברז גינה בחוץ. לרוויה.
***
החברה שצולחת כל אתגר ומוסיפה לעצמה עוד אחד
בגדול אני אדם מפרגן מאוד. כשמגיע מגיע. אם אני שומעת על חברה שעשתה משהו ששווה הערכה, אהיה בין הראשונות להחמיא ולהרים לה. מתי זה קשה? אתן דוגמה: בסטודיו של מזי יש תותחיות (אני למשל), ויש תותחיות יותר (לא אני). תותחיות יתמידו ויצליחו להגיע לכל אימון או לפחות כמעט לכולם. תותחיות יותר יתאמצו בזמן האימון לעמוד בכל המשימות של מזי המאמנת.
אבל מדי פעם, אחת מהנשים המתאמנות בסטודיו תיקח על עצמה משימת אקסטרה. ובזמן שכולן נאנחות על המזרן אחרי אימון שרירי בטן – היא ממשיכה. אני מודה ומתוודה, בשלב הראשון ארים לה, אבל אחרי כמה רגעים של הצלחה בלתי נגמרת יחלחל לשם נחיל ירקרק של שנאה מלווה בפרצוף חמוץ שאני מתאמצת להסתיר.
***
ובכן, הנה חשפתי בפניכם חלקיק מהצדדים הפחות לבביים שלי, עושה חשבון נפש עליהם כאן, בימים אלו של ריבוי אהבה וכמה שיותר בחינם.
מי ייתן ואזכה בסופו של דבר להצליח, גם כשמדובר בטיפוסים מעצבנים כאלו, לפזר לבבות ורדרדים ומתוקים, כמו פיה טובה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
