ד"ר זמרי חגגה יום הולדת, וכמנהגנו נתתי לה את מה שהיא הכי רוצה: לקבוע בעצמה מה נעשה ביום הולדת שלה. לטענתה, כשהיא נתנה לי לארגן לה את יום ההולדת בחרתי בקלאב הוטל טבריה, חוויה שהותירה בנו רשמים לא פשוטים. לטענתי, אם היא הייתה משחררת קצת רסן הייתי בכיף מארגן לנו איזה סופ"ש בצימר בנתניה.
בתור דוקטור לביולוגיה, לד"ר זמרי חשוב כידוע שהילדים יחוו קצת טבע. אני לעומת זאת גורס שבחופשות הכי חשוב שהילדים יחוו קצת זמן עם סבא וסבתות, וייתנו לנו להיות לבד. אבל היא קובעת – אז היא סגרה לנו סופ"ש בחיק הטבע. היא רצתה שנצא לקמפינג, אלא שאני לא בטוח שהגבריות שלי תעמוד שוב בלבקש מהאחראי של המתחם לעזור לנו לבנות את האוהל אחרי פעמיים שהוא קרס על העולל. אז התפשרנו, ושירן מצאה לנו קרוואן. זה עוד חלום שלה – שניסע ביום הולדתה ה־40 לטיול קרוואנים בארה"ב, רק אני, היא, הילדים ובית ענק, שבפנייה אחת לא נכונה ירסק אותנו באיזה כביש מהיר בנוודה. כנראה כדי להתנסות, נכנסו לקרוואן בלתי נייד על ברזלים בארסוף – או ליתר דיוק ארסוף קדם, השכונה הוותיקה והפחות מוכרת של ארסוף.
הגענו בשישי בצהריים, חמושים בהמון רצון טוב ללחך קצת חיק טבע. לא כל כך מצאנו את המקום, אז התקשרנו לבחורה הנחמדה שסגרנו איתה והיא כיוונה אותנו לגן קסום עם שער מעץ. מרחוק זה נראה די מדהים, אבל ככל שהתקרבנו ראינו שממש פסע מהקרוואן המדהים שלנו נערכת חתונה.
הבחורה נראתה מבועתת. כשאני אומר "הבחורה" אני מדבר גם על בעלת הקרוואן וגם על מי שהזמינה אותו, להלן הדוקטור. כשחנינו בעלת הקרוואן נשבעה לנו שהגן משמש מדי פעם לחתונות אבל הפעם זה זוג שנתקע בלי אולם ברגע האחרון, והיא ממש מתנצלת ותדאג לפצות אותנו. שיקרנו לה שאין צורך בפיצוי, והכול בסדר, ואך טבעי שבחצר שלנו ישוטטו ילדים עם קבבונים ולחמעג'ונים וברקע תישמע מוזיקת ג'ז קלילה כי החתן משום מה בחר בכלה חובבת ג'ז לאישה של חייו.
נפל עליו פטריוט
אז מה, נתעצבן עכשיו כי את הסופ"ש השקט שלנו בטבע אנחנו מבלים עם עוד מאתיים אורחים? קטן עלינו, הרי באנו לחופשה עם שלושה ילדים: שקט לא כלול בדיל. בקרוואן חיכו לנו שתי מיטות ילדים, ועוד מיטה אחת גדולה למבוגרים, מטבחון קטן, שירותים של מטוס, והמלצה לעשות בהם רק דברים קלים, ודברים יותר "מורכבים" לעשות בשירותים הרחוקים. רצית קמפינג, דוקטור? תתמודדי.
כאן זה התחיל להיות מעניין, גבר ששמו דני, בשנות השבעים לחייו (נראה חמישים, אגב), חיכה לנו מחוץ לקרוואן. מתברר שהשטח שהקרוואן מוצב עליו שייך לו, והוא גר בבית הסמוך ומטפח בגן בערך 100 סוגי עצים שונים ועשרות פסלים סביבתיים מרהיבים. במקביל, ובמפתיע, הוא כנראה תושב ארסוף היחיד שנודע כאיש ימין. גיליתי את זה כשהצגתי את עצמי בתור "יותם" והוא ענה לי: "אתה מציג את עצמך הרבה ככה, זמרי?"
יש לו חתיכת סיפור, לדני: הוא מהנדס מכונות במקצועו שמתמחה בתכנון פסי ייצור, ובין לבין עושה בידיים שלו כל מה שאתם יכולים לדמיין – שותל, מנגר, זורע וקוצר. הוא היה כל כך נרגש מזה שנפל עליו "פטריוט", שבתוך רגע הפכנו לחברים, ובתוך שני רגעים הוא שטח בפני את כל העוולות שבתי המשפט עוללו לו ולתושבי ארסוף קדם במהלך השנים. אני מצידי יכולתי להמשיך לדבר איתו שעות, כי מה יותר רומנטי מבירוקרטיה משפטית, אבל ד"ר זמרי התעקשה שכבר מאוחר ונורא "רצינו" להספיק לראות שקיעה. "רצינו" במירכאות; חשוב לי שתשימו לב.
קיבלנו מדני הדרכה קצרה וצעדנו במשך עשר דקות וחמישים אלף עקיצות ו"אמא דרכתי על קוץ" היישר אל הצוק המדהים של ארסוף, המשקיף אל עבר ים, שמש ומלא בתים של עשירים. לא בטוח על איזה מהגורמים הללו יש לברך "מה רבו מעשיך". כנראה קודם על הבתים.
קץ הרומנטיקה
כשטיילתי במזרח היה לי כלל ברזל: אני לא קם לראות זריחה ולא מחכה לראות שקיעה. אולי זה קשור לפעם ההיא שכן הלכתי עם ידידה לראות זריחה ושברתי את הבוהן. מאז אני מאשים את השמש. חלפו שנים, התחתנתי, ולמדתי שעקרונות וידידות נועדו לרווקים. הילדים לעומת זאת התרגשו מהשקיעה, שהייתה מרהיבה ביופייה כמו כל שקיעה אי פעם. אחרי שתי דקות הם הודיעו לנו שהם מיצו ושאנחנו חוזרים לקרוואן לעשות מדורה.
אני גרוע כל כך בהצתת אש, שאם הייתי אדם קדמון כולנו עדיין היינו אוכלים בשר נא. למזלי חצי שעה לתוך מאבקי בגיצים הגיע דני ושוב הציל אותי עם הדלקה מהירה וערימת עצים לתפארת. אחרי שהילדים נרדמו, ישבנו שירן ואני ליד האש, שמענו שירים, וקשקשנו קצת על החיים ועל קרוואנים ועל כמה שאני לא טוב בקמפינג. שירן כרגיל עשתה השוואה מתמטית בין הישגיה השנה להישגיה בשנה שעברה, כי זה מה שדוקטורים לדברים עושים, וסיכמה שהייתה לה שנה טובה והיא מודה לי על כך. אני לעומת זאת איחלתי לה ולנו כמה שיותר חופשות כאלה עם עצים, פסלים, שקיעות ובית על גלגלים.
רגע לפני שהשעון התחלף ונכנס יום ההולדת שלה שמענו צעקה מתוך הקרוואן. הזאטוט ניסה לרדת בסולם של מיטת הקומתיים, והתרסק קלות על הזאטוטית שישנה במיטה מתחתיו. שעה לקח לנו להרגיע אותם, עוד חצי שעה להרדים, וכשחזרנו החוצה המדורה כבתה, דני כנראה ישן בביתו, כלב משוטט מאחד הבתים דפק לנו חבילת נקניקיות ששמרנו לצלות לאחר כך וגם בעט בטעות בבקבוק יין שפתחנו ושפך את כולו, והפרוז'קטור היחיד באזור, שהבחורה של הקראוון הסבירה לנו שהוא סולרי, מיצה את האנרגיה שצבר ביום ושבק חיים. אמרתי לכם שאי אפשר לסמוך על השמש.
הלכנו לישון בקרוואן, ובין עקיצת יתוש אחת לשנייה קירבתי את פי לאוזנה של הד"ר ולחשתי: תגידי, באמת היה כל כך גרוע בקלאב הוטל טבריה?
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
