הכאב בכיס והצינה בעצמות שחשו מדינות אירופה בחורף האחרון, פסחו על מדינת ישראל במידה רבה, הודות למאגרי הגז הטבעי שהתגלו בשנים האחרונות. אבל זה לא שינה את העובדה שמחירי האנרגיה זינקו, ועימם גם יוקר המחיה. ישראל עדיין תלויה במידה רבה מאוד ביבוא נפט. וכפי שזה נראה כרגע, השינויים הגלובליים ובראשם פלישת רוסיה לאוקראינה והחדירה הסינית למזרח התיכון ולאפריקה רק מבשרים על המשך המגמה. גרוע מזה, חלק ניכר מצריכת הדלק של מדינת ישראל עדיין מגיע ממקורות שלא תמיד אפשר לסמוך על זמינותם. למשל, נפט מכורדיסטן העיראקית. וכל זה בלי לדבר על מחיר הזיהום הסביבתי והבריאותי של שימוש בדלקים פוסיליים.
לכן מדינת ישראל, כמו שאר מדינות העולם המפותחות, חייבת לעבור בהדרגה משימוש בדלקים מאובנים וגז טבעי לאנרגיות מתחדשות. המעבר הזה אינו קל או פשוט. הוא מחייב מדיניות ממשלתית ברורה והשקעות גדולות, אבל הוא שווה כל אגורה. עצמאות אנרגטית תפתח למדינת ישראל שלל הזדמנויות חדשות, כלכליות ומדיניות. עד שזה יקרה, ישראל ממקסמת את האפשרויות שמעניקים לה מאגרי הגז, המזינים בעיקר את התעשייה הישראלית אבל לא פחות חשוב – מאפשרים ייצוא גז טבעי למצרים ולירדן.
הגז שישראל מייצאת לשתי שכנותיה, ממזרח ומדרום, הוא חלק בלתי נפרד מארכיטקטורת הביטחון של המזרח התיכון. ישראל היא שחקנית מפתח בפורום מדינות הגז במזרח הים התיכון, שקם בשנים האחרונות. והעובדה שעזה שקטה יחסית, למרות החשש הגובר מאיחוד חזיתות, נובעת בין השאר מציפיותיו של שלטון חמאס ברצועה לפיתוח שדה הגז העזתי. הציפיות הללו הפכו לריאליות בשנה האחרונה, לאחר שמצרים נטלה על עצמה את האחריות לפיתוחו באמצעות חברת הגז הלאומית המצרית. ישראל נתנה את הסכמתה לאחר שנמצאו הפתרונות הביטחוניים הטכניים הנדרשים.
השקט היחסי בעזה, למרות החשש הגובר מאיחוד חזיתות, נובע גם מציפיותיו של שלטון חמאס ברצועה לפיתוח שדה הגז העזתי
ואם הגז מסייע לשקט יחסי בדרום, האם אפשר לומר את אותו הדבר בצפון? בימים האחרונים ניטש ויכוח בשאלה אם הסכם הגז בין ישראל ללבנון, המאפשר את הפעלת מאגר כריש, תרם לפגיעה בהרתעה הישראלית. האם ירי הרקטות אל הצפון במהלך חג הפסח הוא תוצאה של אובדן ההרתעה בעקבות ההסכם? ראש הממשלה נתניהו טוען שכן, במערכת הביטחון חושבים שלא. הוויכוח הזה הוא כנראה יותר פוליטי מאשר ביטחוני. בשורה התחתונה, ישראל זקוקה לגז שמפיק מאגר כריש – עכשיו. ומה יקרה או לא יקרה בשטח המים הכלכליים שעברו לידי הלבנונים –זה במידה רבה חתול בשק. בינתיים הגז זורם.
גז על הגג
אבל כאמור, גז טבעי הוא רק שלב ביניים בדרך ליעד האמיתי: אנרגיה מתחדשת ובלתי מזהמת. וכאן התמונה לגמרי לא קלה לעיכול. נתחיל מזה שלממשלת ישראל אין תוכנית סדורה ומחויבת לעמידה ביעדים לייצור אנרגיה מתחדשת. במהלך השנה שעברה, אנרגיה מתחדשת מהווה 10 אחוזים בלבד מסך האנרגיה שנצרכה במדינת ישראל. על פי נתוני רשות החשמל, זהו הנתון שנקבע כיעד להשגה בשנת 2020, בהחלטת ממשלה שהתקבלה כבר ב־2011. בפועל מדובר אפילו בפחות מעשרה אחוזים, שכן מנתוני הצריכה יש לנכות את הזיהום שנוצר בתהליך הייצור.
בעולם הרחב, לעומת זאת, 2022 הייתה שנת שיא בהתקנת מקורות לאנרגיה מתחדשת. פלישת רוסיה לאוקראינה יצרה תמריץ חזק לייצור חלופות לגז ונפט, בעקבות העיצומים שהוטלו על רוסיה. על פי נתוני סוכנות האנרגיה הבינלאומית, בשלוש השנים הבאות תהפוך אנרגיה מתחדשת למקור החשמל הגדול בעולם, ותספק 35 אחוזים מצריכת האנרגיה. מקורות אנרגיה מתחדשת – בעיקר אנרגיה סולארית ואנרגיית רוח, לצד אנרגיה גרעינית – יספקו את רוב העלייה בצריכת חשמל בשנים הקרובות. לשם השוואה, במדינות האיחוד האירופי אנרגיה מהשמש ומהרוח תופסת כבר עתה 22 אחוז מכלל הייצור; בישראל, כאמור, השיעור הוא פחות מחצי.
זה מתחיל ביעדים שהציבה ממשלת ישראל, שאינם שאפתניים ביחס למדינות אחרות. על פי החלטת הממשלה, ייצור אנרגיות מתחדשות ברשת החשמל בשנת 2030 יעמוד על 30 אחוזים בלבד, לעומת 45 אחוזים מצריכת האנרגיה הכוללת באיחוד האירופי. גם יעד הביניים שנקבע לסוף 2025 הוא 20 אחוזים בלבד, יעד שמדינות רבות כבר השיגו. בקיצור, ישראל גוררת רגליים אחרי העולם, וכפי שזה נראה כרגע, אין היתכנות שהיא תדביק את היעד כבר בשנתיים הקרובות.
כדי להדביק את הפער דרוש שיתוף פעולה בין משרדי הממשלה השונים, ובמיוחד עם המשרד להגנת הסביבה. על פי דו"ח שחיברו מומחי המשרד, ישראל דווקא יכולה להגיע עד סוף העשור לייצור של 40 אחוזים מהחשמל בישראל באמצעים נקיים, בלי תוספת עלות משקית, ולהשיג בכך חיסכון של כ־6 מיליארד שקל. החיסכון יקרה בעקבות שימוש בטכנולוגיות זולות ויעילות יותר מתחנות כוח מבוססות דלק פוסילי, שהן בזבזניות ומזהמות, ובאמצעות תעדוף של פיתוח מוכוון אנרגיות מתחדשות, ואגירה של רשת החלוקה.
אנרגיה סולארית היא אנרגיה נקייה אבל זוללת שטח. ולישראל הקטנה יש אומנם הרבה ימי שמש בשנה, אבל לא יותר מדי שטחים פתוחים. וכדי להגן על השטחים הפתוחים שעוד נותרו כאן, המגמה המועדפת היא הקמת תשתיות סולאריות בשטחים מבונים – כלומר מבנים, חניונים, כבישים וכדומה.
דוגמה מעניינת בהקשר הזה היא פרויקט "שמש יזרעאל", שיזמו המדען הראשי של קק"ל ומרכז השל לקיימות. במסגרת המיזם נבדק מלוא הפוטנציאל לייצור אנרגיה סולארית במרחב המועצה האזורית עמק יזרעאל. בין השאר מופו שטחי הגגות באזור ובהם בתים פרטיים, מבנים וסככות בשימוש חקלאי, מבני ציבור ומבני תעשייה. בהמשך חושב פוטנציאל הייצור הסולארי מגגות אלו, ונבדק אחוז המימוש הסולארי. התוצאות הראו כי כיום מנוצלים רק 15 אחוזים מפוטנציאל הייצור הסולארי.
הפוטנציאל הגבוה ביותר קיים במבני חקלאות ותעשייה, אך עד כה נוצלו רק כרבע מהם, ומתוכם יותר משליש מנוצלים באופן חלקי בלבד. גגות של בתים פרטיים נושאים פוטנציאל ייצור גדול, אך שיעור המיצוי שלהם נמוך במיוחד ועומד על 3.4 אחוזים בלבד. כדי למקסם את הפוטנציאל נחוצה שורה של פעולות להסרת חסמים בתהליכי תכנון ורגולציה ובעיות בירוקרטיות, כמו גם חסמים פסיכולוגיים ופערי ידע בקרב התושבים. ניצנים של המגמה הזו אפשר לראות כבר עכשיו גם ברמה המסחרית, בדמות הצעות ופרסומים שונים ברשת בנוסח "הגג שלך מעולם לא היה שווה יותר".
מים תמורת חשמל
אבל זה רק חלק מהסיפור של אנרגיות מתחדשות. העניין האמיתי נמצא בשיתופי פעולה בין־מדינתיים. שם נמצא הפוטנציאל שמבטיח מיצוי אנרגטי לצד שיתופי פעולה, שיכולים להזניק את המציאות האזורית קדימה. הבסיס לכל זה הוא כמובן הסכמי אברהם, אבל לשם כך נדרשת תחזוקה מדינית לכל אורך הדרך. האם ממשלת ישראל נמצאת שם? למרבה הצער, התשובה היא לא. החודשים האחרונים נחטפו על ידי המשבר הפנימי אצלנו. המצב הזה עלול להשליך על התחום המדיני ולחלחל לתשתית ההסכמים שאמורים להבטיח את היציבות האזורית ועימם גם את הבסיס הסביבתי הנחוץ לקיומנו.
לפני שנה וחצי חתמו ישראל, ירדן ואיחוד האמירויות על הסכם אזורי למאבק במשבר האקלים. במסגרתו יקום בשנים הקרובות מיזם שבו איחוד האמירויות תממן הקמת שדה סולארי ענקי בשטח ירדן, שממנו ייוצא חשמל לישראל. במקביל תקים ישראל בשטחה מתקן התפלה חדשני, שממנו ייוצאו מים לממלכה ההאשמית המתייבשת. זהו פרויקט שעובד בצורה מיטבית למען כל הצדדים. ישראל זקוקה לחשמל ירוק, והפתרון של הצבת המתקנים הסולאריים בשטח ירדן הוא פשוט מושלם. יתרה מכך, ירדן עשויה למכור אנרגיה מתחדשת לישראל במחיר נמוך יותר ממה שישראל תוכל לייצר בעצמה. עסקה מקיפה, שתתבסס על מים מותפלים בתמורה לחשמל סולארי, עשויה להוריד את המחיר עוד יותר.
מבחינת הממלכה ההאשמית, הפרויקט הוא לא פחות מקריטי. גירעון המים של ירדן מגיע לחצי מיליארד קוב בשנה, והוא צפוי להחמיר בשנים הקרובות. כמות המים העיליים בירדן בירידה מתמדת בגלל שינויי האקלים. מיצוי מי התהום, שכבר מתבצע שם, אינו בר־קיימא לטווח הארוך, והגידול באוכלוסייה צפוי להעמיק את המשבר. ירדן מתייבשת. מעבר לפן הכלכלי, לישראל חשוב להבטיח את יציבות בית המלוכה הירדני ועימו גם הסכם השלום.
אבל אף שמדובר בהסכם שתועלתו לכל הצדדים ברורה כשמש, הוא לא נולד בקלות. כשהוא נחתם, בנובמבר 2021, היו דיווחים על כך שהסעודים, שהופתעו ממנו, דרשו מהאמירותים לבטלו והציעו עסקה חליפית שבה סעודיה היא שתייצר מים מותפלים למען ירדן. הלחץ הסעודי היה גדול. לשיטתם, ההסכם חותר תחת חזונו של יורש העצר הסעודי בדבר מזרח תיכון ירוק. לפני שנתיים, הדיבור על הסכם שלום בין ישראל לסעודיה היה רחוק, והיום הוא נראה רחוק הרבה יותר. וככל שהסכמים אזוריים בין ישראל לשכנותיה ילכו ויידחו, אין לדעת מה ילד יום.
יתרה מכך: בנובמבר האחרון, שנה לאחר חתימת אותו הסכם, חתמו ישראל, ירדן והאמירויות על מזכר הבנות להאצת המיזם של מים תמורת חשמל. אלא שבמקביל לחתימה לא היססו האמירותים להביע ביקורת חריפה על קצב ההתקדמות האיטי מצד ישראל. בשעה שבירדן אותר בתוך זמן קצר השטח הדרוש להקת השדה הסולארי, בישראל עדיין בוחנים את אפשרויות המיקום להקמת מתקן ההתפלה. מנקודת המבט האמירותית, העובדה שבישראל מדובר בתהליך הרבה יותר מורכב ובעייתי, הכולל התנגדויות, לא משנה דבר.
תאריך היעד הבא הוא נובמבר הקרוב, שבו תתקיים באבו־דאבי ועידת האקלים. אם בישראל רוצים לשמור על הסכמי אברהם למרות כל החריקות של החודשים האחרונים, כדאי מאוד להתקדם עד אז גם בחזית הזו.
