בחודשים האחרונים מתחוללת נדידת קולות מן השמאל והמרכז הפוליטיים לכיוון הימין, אבל הבית היהודי, שלא כמו הליכוד, מדשדש בסקרים. המפלגה אינה מצליחה להסביר לבוחרים מה יש לה להציע שאין לליכוד.
הבעיה הזאת מחריפה לנוכח העובדה שהבית היהודי דווקא עושה עבודה טובה. איילת שקד מצליחה לנענע את אמות הסיפים של מקדש האוליגרכיה המשפטית ונפתלי בנט בעמדת שר החינוך מצליח לקדם רפורמות חשובות וגם להחדיר לימודי זהות יהודית. גם חברי הכנסת עושים רבות, וכל זה על בסיס שמונה מנדטים בלבד. אולם כל הנקודות האלה עדיין אינן מתחברות לדמות שלמה אחת, לאיכות אחרת. הן אינן משדרות בשורה.
הבעיה המרכזית של הבית היהודי אינה במישור הטקטי, ואפילו לא במישור האסטרטגי. היא מצויה במישור ההיסטורי, שבו הבית היהודי טרם מבין את ייעודו, ומשום כך גם איננו ממלא את תפקידו, ולכן גם לא "מדליק את הלבבות" ומתקשה להציב חלופה לליכוד.
החברה הישראלית נמצאת היום בשלב מעבר היסטורי בין השלב הלאומי־חילוני של שיבת ציון ובין השלב האמוני שלה, שמבוסס על הזהות היהודית. החזון הציוני החילוני שעל בסיסו נבנתה המדינה מיצה את עצמו. המציאות כולה כבר חותרת, צמאה ושואפת לדבר הבא, גם אם לא ביודעין. הבשורה של הרצל, חזון מדינת הלאום של העם היהודי בדגם הלאומיות האירופית, הפך לעובדה קיימת, מה שבהכרח אומר שנותרנו בלא חזון.
אבל בתוך תהליך שיבת ציון, כמו עובר בשליה וכמו פרי בקליפתו, הלך והתפתח לאורך כל השנים השלב הבא. את זרעי השלב השני, שבא להמשיך את השלב הראשון ובו בזמן להיות גם קפיצת מדרגה תודעתית ביחס אליו, זרע הרב קוק כבר לפני כמאה שנים. חזון הרב קוק אינו סתם משאלת לב אנושית, גחמה שרירותית או אוטופיה. הוא פענוח של הכוחות ההיסטוריים הפועלים והתהליכים המתחוללים במהלך התחייה, הגדרתם, קריאה בשמם, ניסוחם וגיבושם לכלל הדרכת חיים מתאימה, אישית ולאומית. לכן החזון הזה אינו רק אידיאל; הוא כוח שפועל במציאות.
חזון הרב קוק לא נותר בספרים. הוא הצמיח תודעה, דור שלם, שכבה סוציו־פוליטית רחבה: הציבור האמוני, "הכיפות הסרוגות" לגווניהן. אין צורך להסביר כמה כבירה ההשפעה של הציבור הזה על ההוויה הישראלית; הכול מודים בכך, כולל מתנגדיו. ניצחונו הגדול של הרב קוק הוא ביכולתו להעמיד דמות חדשה של יהודי ארץ־ישראלי, שיש בו סינתזה שלמה ואחדותית של כל הטוב שבדמות החלוץ הציוני והמשכיל החילוני מחד גיסא, ושבדמות היהודי המסורתי הנאמן לתורת ישראל מאידך גיסא.
הדמות הזאת מסמנת את השלב הבא של "שיבת ציון" המודרנית: חברה ומדינה מודרניות הבנויות על הזהות היהודית ועל התודעה ההיסטורית הישראלית. יש כאן חזון אידיאלי מקיף, וציבור פעיל, תוסס, משפיע ומסור שחי אותו ומגשים אותו, אבל עוד אין תנועה פוליטית שמביאה את החזון הזה לידי ביטוי פוליטי כחזון כולל. עוד אין תנועה פוליטית שתהפוך את החזון האמוני ואת הציבור שנושא אותו לדגל כפי שעשתה בזמנו מפא"י לגבי "ההתיישבות העובדת", שנשאה את חזון ההתיישבות והסוציאליזם בשלב הקודם של שיבת ציון. זהו בדיוק תפקידו ההיסטורי של הבית היהודי. אבל אף שבנקודות כאלה ואחרות הוא יונק מן החזון הזה ומביא אותו לידי ביטוי, הוא עדיין לא מרים אותו כדגל, לא נושא אותו כבשורה, לא מציע אותו כאידיאל שאמור להנחות את הציבור הישראלי כולו.
את הרמת הדגל של השלב הבא בתולדות שיבת ציון אין הליכוד יכול לעשות, הליכוד יכול רק לשמור על הקיים. אין לו בשורה. הוא שייך עדיין לשלב הקודם, הלאומי־חילוני, לתודעה שמובילה את המדינה היום, לא לתודעה שתעשה זאת מחר. נתניהו התמחה בשמירת הקיים: "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי הוא נוסחה אידיאולוגית מצוינת לשמירה על הקיים, אבל היא אינה רלוונטית כשמתגלה הצורך לפרוץ דרך. כדי לפרוץ קדימה יש צורך בחזון ובהשראה חיוביים; הנחישות לא לסגת ולא לוותר, שמאפיינת את נתניהו, אינה מספקת.
אם רק יבין הבית היהודי מה הוא בעצם מייצג, מהם האידיאה החזון והבשורה שהוא מביא לציבור הישראלי, לא יהיה לו צורך בתיקונים קוסמטיים פוליטיים, ביועצים אסטרטגיים ובמעצבי תדמיות, בהתקוטטות עם הליכוד וב"ירי בתוך הנגמ"ש". יש הבדל אידיאולוגי עמוק בין הליכוד לבית היהודי, בין האידיאולוגיה הלאומית לאידיאולוגיה האמונית. הבית היהודי פשוט צריך להיות מה שהוא שהוא נועד להיות – תנועה היסטורית שמביאה לידי ביטוי פוליטי את חזון הרב קוק.
מעגלים ציבוריים ישראליים רחבים נוספים ממתינים להופעת הבשורה הפוליטית הזאת. הן חובשי כיפות מכל הסוגים והצבעים, והן מי שאינם חובשי כיפות. ציבור רחב בישראל צמא לבשורה. לא כולו "דתי", אפילו לא רובו, אבל כולו מאמין. ציבור שמאמין בתורת ישראל, בארץ ישראל, בעם ישראל, במדינה, ומעל הכול מאמין באלוקי ישראל. כל אחד על פי מידתו הוא, על פי מדרגתו ועל פי הדגשים האישיים שלו.
בנט ושקד כבר הרימו את הדגל, עכשיו הם רק צריכים להניף אותו הרבה יותר גבוה, ובלי להתנצל.
