ביום שני פגש הנסיך הקטן איש שהלך ברחוב ועל כתפו דגל גדול, בצבעי לבן ותכלת.
"סלח לי", התעניין הנסיך הקטן, "מהו הדגל שאתה נושא?"
"זהו דגל ישראל", השיב האיש. "אני נושא אותו כחלק מהמאבק על הדמוקרטיה ועל בית המשפט".
"ומהי אותה דמוקרטיה?" שאל הנסיך הקטן, אף שמילים ארוכות שכאלה גרמו לראשו להסתחרר.
"הדמוקרטיה היא ההגנה על זכויות הפרט, וייצוג הולם גם למיעוטים", הבהיר האיש. "אין כאן עניין של ימין ושמאל, אסור לנו לתת למיעוט שיכור כוח להשתלט על בית המשפט, ולהשליט את השקפת עולמו בניגוד לרצון הציבור".
הנסיך הקטן המשיך בדרכו, ובקרן הרחוב הבאה ראה איש אחר תולה שרשרת של דגלים כחולים ולבנים על פתח ביתו.
"גם אתה תומך במאבק על בית המשפט?" תהה הנסיך הקטן.
"בהחלט", אמר האיש השני. "אסור לנו לתת למיעוט שיכור כוח להשתלט על בית המשפט, ולהשליט את השקפת עולמו בניגוד לרצון הציבור. אנחנו נאבקים על הדמוקרטיה. איך ידעת?"
הנסיך החווה בידו. "לפי הדגלים. שמעתי שהם מסמלים את המאבק למען הדמוקרטיה".
"לא", אמר האיש. "את הדגלים אני תולה לכבוד יום העצמאות. אני לא כמו השמאלנים האלה שחושבים שהדגל שייך להם, וגם המדינה שייכת לסבתא שלהם. גם הטייסים האלה, ירדו לגמרי מהפסים. פעם אהבתי את חיל האוויר, היום כבר נשבר לי ממנו לגמרי. מדובר בסרבנות, זה לא עניין של ימין ושמאל".
הנסיך הקטן המשיך והלך משם. "מוזר", הרהר לו בהולכו. "על הכוכב שלי היינו רק אני והשושנה, ואך טבעי הוא שניטשו בינינו חילוקי דעות. הלא אני הייתי נסיך והיא הייתה פרח. ואילו בין האנשים האלה – שניהם תומכים בדמוקרטיה ומניפים את אותו דגל, שניהם אף סבורים שזה לא עניין של ימין ושמאל, ובכל זאת הם חלוקים אלו על אלו".
ביום שלישי פגש הנסיך הקטן את שני האנשים, והנה הם עומדים אחד ליד השני באמצע הרחוב.
"מדוע שניכם עומדים כאן…" הוא פנה אליהם, אך אז קטעה את דבריו צפירה רמה. הוא רצה לשאול מהי צפירה זו, אך משראה ששניהם עומדים בדממה החליט לעמוד עמהם עד שהקול החזק גווע.
"אנחנו זוכרים היום את חללי צה"ל", ביאר לו האיש השני שפגש אתמול, זה שתלה את הדגלונים. "אני, למשל, זוכר את המפקד שלי. היה קיבוצניק, שתדע לך, אתאיסט מוחלט, אבל כזה איש טוב. היה לו לב ענק, הוא היה דורש מאחרים רק מה שדרש מעצמו, כשגילה שחייל אחד ממשפחת מצוקה הוא שחרר אותו לעבוד וגם השיג למשפחה שלו מקרר חדש בהנחה משמעותית. נפל בשבוע הראשון של מלחמת לבנון".
האיש הראשון האזין קשב רב. "ואני נזכרתי בחבר שלי, דווקא דתי", הוא סיפר. "אבל זה לא פגע לו אפילו קצת בחיילוּת. אף פעם לא ביקש טובות, תמיד היה קם ראשון ומתפלל ואז הולך למסדר בוקר. תמיד התנדב להיות מתחת האלונקה, אני זוכר שבשבתות שהיינו יוצאים הוא היה הולך לפעמים לישיבה במקום לבית, אף פעם לא הצלחתי להבין את זה. נהרג בתאונת אימונים בנגב".
שני האנשים המשיכו לספר אחד לשני, והנסיך הקטן פנה ללכת משם. "אכן מוזרים הם הישראלים… מוזרים עד מאוד", הרהר בליבו.
ביום רביעי שוב פגש הנסיך הקטן את שני האנשים. הם עמדו בפארק ונפנפו יחד על מנגל גדול. לידם היה שולחן מתקפל שנאנק תחת משקלם של סלטים ופיתות.
"היה יופי של טקס אתמול", אמר האחד בזמן שהנסיך הקטן התקרב אליהם, זה שהלך עם דגל ביום שני וזכר את חברו הדתי בצפירה. "איך התרגשתי מהזקן ההוא עם הפיוטים. איך אומרים אצלכם, יהודי עם צורה".
"יהודי של צורה", תיקן השני, זה שתלה שרשרת של דגלונים ונאם לנסיך הקטן על כך שנשבר לו מחיל האוויר. "היי, אתה שם – נסיך – רוצה פיתה?"
לפני שהנסיך הקטן הספיק להשיב, הוא כבר אחז בידו פיתה עם סלט, נקניקייה ונוזל לבנבן שנזל סביב-סביב. הוא רצה להודות להם, אך רעש מחריש אוזניים קטע את דבריו. שני האנשים נשאו את עיניהם אל השמיים וראו חמישה מטוסים שטסו יחד מעל ראשם. הנסיך הקטן אף פעם לא התעניין בדברים שטסו נמוך כל כך בשמיים, ובמקום זאת המשיך להתבונן באנשים, וראה שהאיש השני דומע.
"חיל אוויר, אה?" הוא מלמל. "מה סבא שלי וסבא שלך היו מסכימים לשלם כדי לראות את המטס הזה".
"אכן, מוזרים הם הישראלים…" הרהר הנסיך הקטן, אך כשנגס בנקניקייה טעמה השכיח ממנו את סופו של המשפט.
