יום העצמאות ה־75 של ישראל לא היה הראשון שנכנסנו אליו בעיצומה של סערה ציבורית או משבר קשה, כשמצב הרוח הלאומי אינו בשיאו. הזיכרון קצר, אך כל מי שיעלעל מעט בעיתוני עבר יוכל למצוא עדויות חותכות לכך. מה שנשתנה בשנתה ה־75 של המדינה הוא בעיקר מפלס האזהרות מפני יום העצמאות העצוב והמדכא, כביכול, העומד בפנינו. המאמצים להחמצת האווירה הפכו לספורט של ממש באחדים מכלי התקשורת ובקרב פוליטיקאים מסוימים.
לכן היה משמח לגלות שעם ישראל לא נסחף עם מצב הרוח הזה. מי שיצא לבימות הבידור ולרחובות הערים, לגינות הציבוריות ולפארקים, מצא שם את עם ישראל חוגג עצמאות בהמוניו כמדי שנה, מבלי לשעות למזהירים ולמתריעים. גם שלל טקסי העצמאות הממלכתיים – החל בהדלקת המשואות, וכלה בהענקת פרסי ישראל – עברו בסדר מופתי ובשקט שאכזב כמעט את מי שהזהיר שוב ושוב מפני ניסיונות פעילי מחאה לשבש את החגיגות.
מרבית הישראלים, תומכי הרפורמה ומתנגדיה, הבינו שמדינת ישראל גדולה מסך המחלוקות הפנימיות המסעירות אותה, ויצאו לחגוג
אכן, ישראל נמצאת בעיצומו של משבר קשה, פוליטי, חברתי ובמידה מסוימת גם כלכלי. אין להתכחש לכך. אולם על עגלת המשבר קופצים גם טרמפיסטים, המשתייכים למיעוט קטן וזניח בחברה הישראלית שחגיגות תקומת עם ישראל בארצו הן לצנינים בעיניו גם בשנים כתיקונן. זו קבוצה זעירה, בעלת ייצוג יתר באקדמיה ובתקשורת, שכופרת בנס תחייתו של עם ישראל ללא כל קשר לרפורמה המשפטית. מה שנחשב בקרב רוב עצום בחברה הישראלית לתחילתה של גאולה, נתפס בעיני קבוצה זו כהפך הגמור, ולכן היא עושה כל שלאל ידה כדי להחריב את החגיגות. משבר הרפורמה היה רק התירוץ התורן.
משמח לגלות שלמרות האווירה המתוחה, ועל אף התחושה המעיקה שמלווה כל ישראלי בימים אלו, עם ישראל ממשיך להאמין בנס עצמאותו וחוגג את היום החשוב הזה. מרבית הישראלים – בין אם הם מתומכי הרפורמה ובין אם הם נמנים דווקא על מתנגדיה החריפים – מבינים שישראל גדולה מסך המחלוקות הפנימיות המסעירות אותה. דווקא מי שמנהלים מאבק עיקש ועוצמתי על דמותה הערכית, לכאן או לכאן, מבטאים בכך את החיבור שהם חשים אליה. המתנכרים למדינה, שרואים בה שגיאה היסטורית ותאונה בלתי מוסרית שיש לתקן, נשארו גם השנה מיעוט קטן ושולי, גם אם קולני מבעבר.
