"על מה אתם מפגינים?", זעקו הכותרות לפני הפגנת המיליון. "אתם הרי בשלטון", הקניטו השואלים, כאילו לא חיו פה בחודשים האחרונים. אז נכון, "אנחנו" בשלטון – או שבעצם שמתי את המירכאות על המילה הלא נכונה, והן צריכות להיות על "שלטון".
אז על מה הפגינו מאות האלפים שהתקהלו אמש בירושלים הקרירה? על הזכות להתקיים. כי מי שקרא או שמע פה משהו בתקופה האחרונה יכול בטעות – או במכוון – לחשוב שבין מאות האלפים האלה אין לוחם אחד, אין אקדמאית, אין משפחה שתורמת לכלכלה, אין אישה שאינה שפחה, אין איש שישראל חשובה לו.
כבר כמה חודשים שהמיעוט, לפחות לפי תוצאות הבחירות, משחק על מגרש ריק. קל לנצח ככה, והוא בהחלט ניצח, בינתיים. אבל כשדיברתי אתמול לפנות ערב עם אפרת מאלקנה, עם ישראל מירושלים ועם בועז מצפת, הבנתי שהחבר'ה בקפלן ניצחו קצת יותר מדי. וכשאתה חוטף תבוסה בבית, אתה מבין שצריך לחזק את הקבוצה.
והיא מגוונת הרבה יותר ממה שהיו רוצים שתחשבו. כל ה"לא קיימים" היו שם: פריפריה ושכנים שלי מרמת־גן, חילונים ודתיים עם כל סוגי הכיפות, המוני לוחמים וג'ובניקים; רחל, אם שכולה שבכתה כי הרסו לה את יום הזיכרון, וגם חמשת הילדים שלה, כולם לוחמים, שליוו אותה להפגנה; נשים בלי שמלות אדומות; והרבה ילדים שגורמים לך להבין שדמוגרפית אנחנו הכי קיימים שאפשר.
היו שם אנשים שמאז אוסלו לא יצאו להפגנות, אנשים עם שלטים של גוש קטיף שלא האמינו בהפגנות וחזרו להאמין. היו גם אנשים עם חולצות של אזרחים סוג ב' שיצאו עם תחושה של מחנה סוג א'.
בניגוד להפגנות קודמות, לא היה אפשר לאפיין את המוני המפגינים: היו שם מהכול, לא רק ציונות דתית. לא רק פריפריה, לא רק ליכוד. הכול.
זאת ההזדמנות להגיד תודה לאחינו משמאל. אומנם חלקכם הקטן לא רואה בנו אחים, אבל אני בטוח שרובכם כן. תודה שהחזרתם לנו את הניצוץ. תודה.
אז על מה הפגינו אתמול, בעצם? על הזכות להיות קיימים. ואתם יודעים מה? וואלה, מתברר שיש הרבה קיימים כמונו. תודה לכל אחד ואחד מכם שלא השאיר את המגרש ריק אתמול בירושלים.
