מגילת העצמאות זוכה כיום לעדנה מפתיעה, 75 שנה לאחר שדוד בן־גוריון קרא אותה בפאתוס חגיגי בטקס הכרזת המדינה בבית דיזינגוף בתל־אביב. ספק אם הייתה תקופה שבה העיסוק הציבורי במגילה, במה שיש בה ובמה שאין בה, היה נמרץ כל כך: אירועי החתמה, ימי עיון, תלייה במוסדות ציבור וחלוקה למאות אלפי בתים בישראל בסוף השבוע שעבר משיבים את המגילה למרכז תשומת הלב. אך מהי בעצם המגילה הזו? לכאורה, 663 מילים, לא כולל חתימות שמבטאות את המיית הלב של עם שקם מעפר לאחר אלפיים שנות גלות ומתחיל ללכת. זהו צעד סמלי ראשון של עם ריבון בארצו, המכריז על עצמאותו.
אולם קריאה מדוקדקת בטקסט המיוחד הזה, שאת נוסחו הסופי חתם יושב ראש מנהלת העם, בן־גוריון, מלמדת שמילותיו – שנבחרו בקפידה – נושאות משמעות כפולה, לאו דווקא כזו המשרתת את יחצניה המודרניים. מחד גיסא, זהו מסמך מדיני שמטרתו להשיג את תמיכתן של מדינות רבות ככל האפשר בעצמאות ישראל, אשר עצם זכותה להתקיים לא הייתה מובנת מאליה באותה עת; מאידך גיסא, זהו טקסט שנכתב למען שר ההיסטוריה, המתמצת את ליבת הטיעונים בעד זכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארצו.
מי שקורא את המגילה על רקע המאורעות ההיסטוריים דאז, ותוך מודעות לנוסח החלטה 181 של עצרת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, יכול להבחין בכך בקלות. ניתן כך להבין אילו פסקאות נכתבו מנקודת מבט היסטורית, כמסר נצחי לעם ישראל ולאומות העולם, ואילו נועדו לצרכים מדיניים מיידיים, במטרה להחיש את ההכרה הבינלאומית במדינה הצעירה.
מה שאין במגילה, ואף לא היה בה כלל מרגע שבאה לעולם, הוא יומרה חוקתית. מגילת העצמאות מעולם לא נועדה לכוון את הליכותיה של ישראל לאחר שקמה. איש ממנסחיה ומחותמיה לא העלה בדעתו ששבעה עשורים וחצי לאחר מכן יהיו מי שיבקשו לטעון שהמגילה אמורה להנחות את חקיקת הכנסת או את החלטות הממשלה. רעיון משונה כזה היה יכול לבוא לעולם רק עשורים רבים לאחר הקמת המדינה. זה קרה בהרצאה שנשא לפני כמה שנים נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרן ברק, שהפכה לאחר מכן למאמר אקדמי פרי מקלדתו.
כאמור, איש ממנסחי המגילה לא העלה בדעתו שהיא תשתית לחוקה. אפשר להתווכח על כוונותיהם של מחוקקי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אבל בכל הנוגע למגילת העצמאות הדברים פשוטים וברורים. חותמי המגילה ידעו היטב כי בחלוף כמה חודשים יבחרו אזרחי ישראל אספה מכוננת, שתפקידה יהיה לנסח חוקה. מכיוון שלמדינה יש חוקה אחת ולא שתיים, מגילת העצמאות אינה חוקה ואף לא חוקה חלקית.
מגילת העצמאות גם מעולם לא אושררה בידי גוף בעל סמכות חוקתית. היא נחתמה בידי חברי מועצת העם, גוף בלתי נבחר שהקימה ההנהלה הציונית. אכן, עם הקמת המועצה נעשה ניסיון כן לדאוג שחלוקת המושבים בה תשקף את החלוקה המפלגתית של יהודי ארץ ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בבחירות לאספת הנבחרים הרביעית ב־1944. אולם בסופו של דבר המועצה לא הייתה גוף נבחר, והמחשבה שגוף בלתי נבחר יכול לאשרר מסמך בעל תוקף חוקתי היא משונה עד כדי כך, שברור מדוע במשך קרוב לשבעים שנה איש לא העלה אותו בדעתו. העובדה שפסקה כזו או אחרת במגילה מוצאת היום חן בעיני מאן דהוא לא יכולה להעניק לה מעמד חוקתי יש מאין.
