צריך להודות: הזעם והמחאה נגד הרפורמה המשפטית אינם נובעים רק מתכניה, אלא גם מן ההרכב הקואליציוני שתובע אותה. כשם שלשינויים בתפיסת עולמו של בג"ץ הייתה מטרה פוליטית – לבלום מגמות חברתיות מסוכנות בעיני האליטה המשפטית – כך יש מטרה פוליטית גם למהפכת הנגד: לא רק לבלום את הפוליטיזציה מצד שמאל, אלא ליצור פוליטיזציה נגדית, ימנית ודתית; ליצור מסגרת שבה למפלגות החרדיות ולחוגי הימין תימצא אפשרות לקדם את דרכם מבלי לחשוש מהתערבות מערכת המשפט, כולל בסוגיות מובהקות של זכויות אדם.
אלמלא כן, אפשר היה לסכם בקלות על בחירת שופטים פריטטית, או על המשך שיטת הסניוריטי למינוי נשיא העליון. זאת, תוך החלפת זכות היתר של עיצוב הרכבי השופטים בבחירה אקראית שלהם באמצעות מחשב.
הזעם נגד הרפורמה התעצם – ובצדק – בין היתר כי מאחוריה עמד הציבור החרדי, שביקש לתבוע לעצמו חוק גיוס שלא רק פוטר אחת ולתמיד את כל אנשיו מחובת הגיוס, אלא גם מעניק לו את כל הזכויות וההטבות הכספיות שהמשרתים נהנים מהן. היה זה הקש ששבר את הגב החילוני: לא די שהחרדים פטורים מרוב הנטל הביטחוני והכלכלי, שהם נשענים על משלמי המיסים שאינם חרדים, כעת הם תובעים גם ליהנות מהזכויות שנושאי הנטל נהנים מהן? מדובר בתמונת ראי של הזעם שעוררה הממשלה הקודמת, שביקשה לתת לציבור בדלני עוד יותר – הציבור הערבי – ליהנות גם כן מזכויות המשרתים, ואף מזכויות יתר מסוימות.
הזעם מביא גם תביעות ל"חוזה חדש" בין כלל חלקי החברה הישראלית, וזו אכן תביעה חיונית, שרק בגללה אולי טוב שנקלענו למשבר הנוכחי. החוזה החברתי הישן אמר בערך כך, אף שמעולם לא במפורש: המדינה הוקמה על בסיס תפיסת עולם ציונית; יש שני מגזרים גדולים, החרדים והערבים, שאינם יכולים להיות שותפים לתפיסה הזו. אם כן, הם יזכו בחבילת ישראליות מופחתת – הרבה פחות חובות, בעיקר ביחס לשירות הצבאי) אבל גם הרבה פחות זכויות. ב־18 שנות המדינה הראשונות הערבים הוכפפו לממשל צבאי, וגם כששוחררו ממנו עדיין סבלו מקיפוח גדול – גם אם לא רשמי – בתחום הקרקעות והדיור, וכן בתעסוקה. גם החרדים שוחררו בפועל מהשירות הצבאי, ומנגד נאסר על הגברים לצאת לשוק העבודה. לפיכך, גם הם לא נהנו מזכויות רבות שניתנו ליוצאי צבא.
השנים חלפו, וכוחם הדמוגרפי והפוליטי של שני המגזרים – ובמיוחד של החרדים – עלה מאוד. אי אפשר כבר היה למנוע מהם את מלוא הזכויות. אדרבה, רגשי אשמה שונים אפשרו למגזרים הללו ליהנות במקרים רבים מאפליה מתקנת, כמו למשל מעמד הערבים בתחום הרפואה והרוקחות, והזכויות הסוציאליות של החרדים שאינם עובדים. החברה הישראלית הלכה ודמתה לבניין שבו רק מיעוט קטן והולך משלם את דמי הוועד, אבל הדיירים שאינם משלמים אותם הם דווקא התובעניים ביותר בדרישותיהם מן הוועד.
זה כמובן מצב שאינו בר־קיימא לאורך זמן – לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה מעשית. הוא מחייב שינוי מהיר, שהוא לב־ליבו של החוזה החברתי החדש: תביעה מהחרדים והערבים להיות שותפים גם בחובות ובנטל, בצד ההתאמות הנדרשות מהעובדה שהערבים הם בני העם שאנחנו נלחמים נגדו, וכן ממהות הזהות החרדית, שהיא מניעת סיכון לחילון והשפעת התרבות החילונית. לחרדים ולערבים עצמם כדאי להכיר בחיוניות השינוי ולהיכנס למשא ומתן על גבולותיו מתוך עמדה של כוח ורצון טוב. אם ידחו את הקץ, החברה כולה עלולה להגיע בעתיד למצב שבו תיאלץ ליצור את השינויים הנדרשים באופן מהיר ודרמטי, ואז תהיה הרבה פחות סובלנית ומתחשבת.
בצד השינויים הנדרשים במעמדם המגזרי של החרדים והערבים, החוזה החדש צריך גם לכלול עיגון חוקתי של דמות המדינה כיהודית וכדמוקרטית. החרדים והערבים מוזמנים ונתבעים להיכנס כחברים שווי חובות – ולא רק זכויות – למועדון הישראלי, אבל אין להם או לאף אחד אחר זכות לשנות את מהותו: החרדים לא יוכלו לשנות את מהותו הדמוקרטית, והערבים, ששוויון זכויותיהם יובטח, לא יוכלו לשנות את מהותו היהודית. אם יש בין החרדים והערבים מי שחושב אחרת, הוא יצטרך להקים לעצמו מועדון חדש.
