עץ שנופל ביער ואף אחד לא שומע אותו, האם הוא משמיע רעש? אחת התשובות לחידה הפילוסופית הזו היא שנפילת העץ תייצר מבחינה פיזיקלית את תנועות האוויר וגלי הקול, אולם "רעש" הוא כבר הפרשנות האנושית לאירוע. בהיעדר אדם שיישמע ויפרש את ההתרחשויות, "הרעש", לפיכך, לא יתקיים.
בפיפ"א, הפדרציה הבינלאומית לכדורגל, לקחו הלאה את ההבחנה בין אירוע שמתרחש ובין הפרשנות האנושית אליו. בניסיון להתמודד עם התופעה שבה אוהדים התפרצו למגרשים באמצע משחקים, החליטו בפיפ"א לאסור על שידור התפרצויות כאלה, מתוך הבנה שתשומת הלב היא בדיוק מה שמפירי החוק הללו מחפשים. כך, באמצע משחקים בינלאומיים חשובים מופנות כל המצלמות אל מחוץ למגרש עד שהאוהד נתפס ומסולק. השדרנים והפרשנים משתדלים גם הם לא לדווח על העניין, וכך לצופים בבית אין מושג שהאירוע התרחש. התהודה קטנה, והתופעה עצמה מצטמצמת.
נדמה שהגישה של פיפ"א הייתה הדבר שעמד בעיני רוחה של השרה מירי רגב, שהודיעה כי במידה ובמהלך טקס המשואות יהיו הפרעות של מתנגדי הרפורמה המשפטית – במאי הטקס יעביר בשידור את ההקלטה שתמיד מבצעים לפני כן בחזרה הגנרלית. בפועל, לא היה בכך צורך. למרות כל ההפחדות ותרחישי האימה שהיו מי שניסו להציג, אירועי יום העצמאות עברו ללא הפרעה. טקס המשואות היה יפהפה ומרגש, הענקת אותות ההצטיינות בבית הנשיא הזכירה שוב לכולנו את עוצמתו של צבא העם, חידון התנ"ך מילא את הלב בגאווה על כלת התנ"ך וסגניתה המקסימות. פרס ישראל הדגים את כוחו המחשבתי והמוסרי של עמנו, עם זוכה כמו הרבנית רחל הבר, שעומדת בראש עמותת "מתנת חיים".
הפסימיות שאחזה ברבים התבססה על בועה קטנה של אנשים שזוכים לתהודה רחבה
כלי התקשורת הגדולים של השמאל, שהודיעו שהם נערכים מראש כדי לנסות בכל זאת לשדר דווקא את ההפרעות, נאלצו להסתפק בהוספה של שידור חי מהפגנת השמאל שהתקיימה בתל־אביב. הציבור, מצידו, המשיך להצביע דרך הרגלי הצפייה, כשהרייטינג של ערוץ 14 בזמן טקס המשואות שיקף מאות אלפי אנשים שבחרו לצפות בו דווקא באמצעותו. עשרות אלפים צפו בשידור הממלכתי שהועבר באתר האינטרנט שלנו במקור ראשון.
יום הזיכרון עבר אף הוא באופן מכובד, שקט וממלכתי. עם ישראל התייחד עם נופליו, וזכר את הקורבן הקשה שדורשים החיים בארצנו אל מול הקמים לכלותנו. עשרות העיתונאים והמצלמות שנשלחו לבית העלמין בבאר־שבע, בתקווה להביא משם תיעוד של עימות בין השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר ובין המשפחות השכולות, חזרו מאוכזבים. בשולי־השוליים היו מעט קריאות וצעקות, בדומה לאירועים שהתרחשו לצערנו גם בשנה שעברה ובשנים קודמות אחרות, אבל היו אלה היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
התברר שהפסימיות שאחזה משום מה באנשים רבים, ובהם נשיא המדינה יצחק הרצוג, התבססה על בועה קטנה של אנשים מהקצוות, שזוכים לתהודה תקשורתית רחבה. גם אם ניטש ויכוח קשה ולא פשוט בין חלקים שונים בציבור, תחושת הבסיס השוכנת בליבנו עודנה שכולנו עם אחד – עם שמתווכח, עם שיש בו אפילו מריבות, אבל לא מלחמות. יש פער בין התודעה שמנסים להנחיל לציבור ובין המצב בשטח.
כשמבינים שרעש הוא תוצאה של הפרשנות האנושית של המידע המועבר אלינו, עולות שתי מסקנות מתבקשות: הראשונה היא שלא צריך לתת לאיומים ולהפחדות להשתלט על חיינו. בכל בחירה על מה לדווח ואת מה להבליט בכותרות נמצא אינטרס, מודע יותר או פחות, שצריך לפתח מולו חסינות ועמידות.
המסקנה השנייה היא שאין לנו יכולת לא להיות מושפעים מהתוכן שאנו צורכים. בתוך כל דיווח שאנחנו מקבלים עוברת אלינו גם פרשנות, והמידע לא רק מצטבר במוח, אלא משפיע גם על תחושות הנפש שלנו. בדיוק משום כך, הדרך החשובה ביותר לשליטה בתודעה שלנו היא להחליט למה ולמי אנחנו מקשיבים.
בכל הפעלה של מכשיר הרדיו או הטלוויזיה, בכל קריאה של עיתון או גלישה לאתר חדשות, אנחנו בוחרים מי ישלוט בזרם התודעה שלנו – האם נשמח או נתעצבן, האם נתמקד בכל מה שרע או שנשים את ליבנו גם לטוב? הכוח לשלוט בכל זה נמצא באצבעות שלנו.
