בטקסט שהתלווה להזמנה לכתוב מאמר לאסופה זו כתבו העורכים: "הכרזת העצמאות של ישראל מדברת על 'הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל' […] עשרות שנים מאוחר יותר, בעת חקיקת חוקי יסוד, המחוקק מפנה אותנו אל 'ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית'. השימוש במונח בעל האפיון הזהותי הכפול – 'מדינה יהודית' ו'מדינה דמוקרטית' – התקבל ברשות הרבים הישראלית באופן נרחב, וכיום אין ספק שזו ההגדרה המקובלת של מדינת ישראל".
יורשה לי לחלוק: ישראל היא אומנם מדינה יהודית ודמוקרטית, אך לא זו "הגדרתה". ההגדרה היא "מדינה יהודית", נקודה. כפי שכתבו העורכים עצמם, כך נקבע כבר בהכרזת העצמאות. כעבור שבעים שנה, ב־2018, כך גם אושר בחוק יסוד ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הקובע ש"מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית". אומנם הדמוקרטיה חשובה, אך אין היא העיקר. העיקר הוא היות המדינה יהודית. אלפי שנים מתפללים אנו יום־יום "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". סוף־סוף חלום של אלפי שנים מתגשם. גם מייסדי המדינה החילונים ייחלו ושאפו למדינה יהודית, ואף נאבקו למענה. היהדות היא נשמת המדינה, ה־raison d'etre שלה. מדינות דמוקרטיות יש הרבה, מדינה יהודית – רק אחת.
בהמשך דבריהם כתבו העורכים: "ההגדרה הזהותית הכפולה משקפת שניוּת תרבותית המאפיינת את החברה היהודית בישראל בין תרבות מערבית־ליברלית לבין תרבות יהודית מסורתית". גם על כך אני חולק. לטעמי, אין "שניות" כלשהי. התרבות המערבית־ליברלית יכולה לחיות – ואכן חיה – בשלום ואף בחדווה עם התרבות היהודית המסורתית. אומנם יש יהודים המכירים רק את התרבות היהודית המסורתית, ולא את זו המערבית; יש גם המכירים רק את המערבית, ולא את המסורתית. אבל זו בעיה שלהם. אין סתירה בין השתיים. ההפך הוא נכון: שתי התרבויות מזינות זו את זו, שופכות אור זו על זו. כדברי קהלת: "טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך".
האם יש מתח בין "יהודית" ל"דמוקרטית"? יש הטוענים שהמונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" כרוך בסתירה מניה וביה. לעניות דעתי, אין סתירה כלשהי – בין שרואים במילה "דמוקרטיה" צורת משטר בלבד ובין שרואים בה מחויבות לערכים כגון סובלנות, שוויון זכויות וזכויות יסוד מסוימות שיש לפרטן.
קודם כול, ברור שאין סתירה בין משטר דמוקרטי – דהיינו, שלטון העם – ובין היות המדינה "יהודית" במובן דלעיל. הרי האופי היהודי של המדינה אינו מוכתב מלמעלה, כי אם נובע מכך שרוב העם הוא יהודי. העם עצמו, באמצעות מוסדותיו הדמוקרטיים, החליט שלמדינה יהיה האופי שאכן יש לה. אילו רצה העם, לדוגמה, שבירושלים תפעל תחבורה ציבורית בשבת, היא הייתה פועלת. עובדה שבחיפה היא באמת פועלת בשבת.
אף על פי כן אפשר לשאול אם יש סתירה בין אופייה היהודי של המדינה ובין "ערכי יסוד דמוקרטיים" כגון אלה המפורטים לעיל. גם על השאלה הזו התשובה שלילית, אלא אם הפרדה בין דת למדינה נחשבת ערך יסוד של הדמוקרטיה. אם אכן כך, כי אז מדינת ישראל הייתה צריכה להיראות אחרת לגמרי מכפי שהיא נראית היום.
לבסוף, האם קיום של מיעוט ערבי מוגדר ולא קטן בתוך המדינה היהודית סותר את ערכי היסוד של הדמוקרטיה? גם כאן התשובה שלילית. אין כאן סתירה, נהפוך הוא: קיומן של קהילות אתניות־תרבותיות שונות בתוך המדינה מחזק את ממד הרבגוניות, שנחשב לאחד מערכי הדמוקרטיה. כל עוד הערבים אזרחי ישראל שווי זכויות ליהודים, אין בעיה עקרונית.
לסיכום, ישראל היא מדינה יהודית מפני שהרוב המכריע של העם היושב בה הוא יהודי, מפני שהפרהסיה שלה היא יהודית, מפני שבמידה רבה גם החיים הפרטיים בה הם יהודיים, ומפני שהיא שוכנת בארץ ישראל, הבית הלאומי של העם היהודי זה אלפי שנים.
מובאה מתוך הפרק שכתב פרופ' ישראל אומן לספר החדש "75 פנים למדינה היהודית", שרואה אור בימים אלה בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד והמכון למדיניות העם היהודי
