בית המשפט העליון דן ביום ראשון בעתירת ארגון "לוחמים לשלום" נגד החלטת שר הביטחון יואב גלנט לאסור על כניסת פלסטינים לישראל לטקס הזיכרון הישראלי־פלסטיני. היה זה דיון משונה מאוד: מצד אחד העותרים, שביקשו מבג"ץ לקבל את העתירה, ומצד שני נציג המדינה, שביקש גם הוא מבג"ץ לקבל את העתירה. מי כאן הנגד ומי כאן הבעד? דומה שאפילו השופטים חשו באבסורד. לכן הם אפשרו לנציג פורום המשפחות השכולות "בוחרים בחיים" להסביר במשך דקות ספורות מדוע הארגון שהוא מייצג מתנגד למתן אישורי הכניסה לפלסטינים.
קל להתגולל על היועצת המשפטית לממשלה, שאפילו לא ניסתה להגן על ההחלטה שקיבל שר הביטחון גלנט. הביקורת עליה בעניין זה מוצדקת. אולם לאבסורד הזה יש שותף נוסף – השר גלנט עצמו, שאפילו לא ניסה להציג בפני שופטי בג"ץ את עמדתו לגבי כל אחת מהאפשרויות העומדות בפניו. גלנט לא ביקש מהיועצת המשפטית להעביר את עמדתו הכתובה לשופטים, לא הציע ייצוג נפרד לצורך הגשת עמדתו, ואף לא הטריח את עצמו לאולם המשפט כדי לומר את דברו. דומה שלשר הביטחון היה נוח שעמדתו לא תוצג בפני השופטים, וממילא שהעתירה תתקבל באופן אוטומטי.
אכן, גם אילו היה גלנט מציג את עמדתו, ספק אם הייתה בכך תועלת מעשית. השופט אלכס שטיין רמז אומנם שייתכן שהתוצאה הייתה שונה, אך ניסיון העבר מלמד שרק במקרים נדירים מאוד מבכר בג"ץ את עמדתו של שר על פני עמדת היועץ המשפטי לממשלה. אולם הוויתור על הצגת עמדה עצמאית בפני בג"ץ – ולו בכתב – היא כניעה לנורמה המעוותת שלפיה עמדת היועצת היא "עמדת המדינה". בהחלטתו שלא להציג עמדה עצמאית ויתר גלנט לא רק על אפשרות קלושה שעמדתו תתקבל, אלא גם על עצם ההצהרה שהוא הריבון ובעל הסמכות.
