'דת הדמוקרטיה' כמושג המתאר צורת מחויבות ודרך התייחסות לדמוקרטיה ולערכיה נראה על פניו כאוקסימורון המכיל הפכים בלתי אפשריים. דת היא מכלול של אמונות, סמלים, ציוויים ופולחנים שבמוקדם האמונה באל שהוא בורא ומנהיג העולם ומקור הציוויים. הדמוקרטיה, במיוחד הליברלית, מעמידה את האדם, את כישוריו, את יכולותיו ובעיקר את זכויותיו במוקד רעיונותיה.
בניתוחו את עליית הדמוקרטיה וערכיה בישראל, מבליט הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג, במודע ובאופן שיטתי את עולם המונחים המתייחס לדתות. בספרו החשוב 'פרידה משרוליק' המתמקד בשינוי ערכים באליטה הישראלית, הוא דן באמונה הדמוקרטית תוך התייחסות לפולחני הדמוקרטיה, לעבודת העצמי ולעבודת הגלובוס, ומגיע עד תיאורו של אהרן ברק כאדמו"ר חילוני ושל בג"ץ כסנהדרין חילונית. נראה שאחת הסיבות העיקריות לכך אכן נעוצה בזיהוי הדפוסים המאפיינים קהל מאמינים דתי גם בקרב קהל המאמינים של דת הדמוקרטיה.
אלא שגם דת עשויה להופיע במגוון צורות. אחת הגרסאות המפורסמות והקיצוניות יותר היא זו המשתקפת בפונדמנטליזם. בדברים להלן ננסה להציג קווי מתאר ראשוניים לאפשרות קיומו של פונדמנטליזם דמוקרטי בהתייחס לאירועי פתיחת מושב החורף של הכנסת.
הפונדמנטליזם מתאפיין בתפיסתו העצמית כמעצור האחרון וההכרחי לפני המשבר המתקרב וההידרדרות של החברה. תחושת הסכנה המתקרבת משתקפת בתפיסת המציאות כמשחק סכום אפס שבו אין הפסד חלקי אלא מאבדים את הכול. בחינת השיח בתקופה האחרונה מבהירה שלא מדובר בחוקים שאולי מהווים פגם בדמוקרטיה או שהם מוטעים. על פי זאב שטרנהל מדובר בכך שהימין "יחסל את הדמוקרטיה" ועל פי זהבה גלאון מדובר בקמפיין "לחיסול הדמוקרטיה". על פי ציפי לבני, אנחנו מעבירים חוקים שיובילו "לדיקטטורה". שאול מופז הפליג עד למשטר המתואר בספר של ג'ורג' אורוול '1984' ודיבר על משטרת המחשבות של נתניהו ההופכת את הבערות לכוח ושראוי שתסיים את ימיה כמו משטרים אפלים וחשוכים אחרים. לא פחות ולא יותר. חברי כנסת מנופפים בדגלים שחורים כדי להזכיר לכולנו את מקורו של הדגל השחור ממשפט כפר קאסם. בכך הם אומרים לנו שכל החוקים העומדים לעבור בכנסת הם בלתי חוקיים בעליל, ממש כמו אותה פקודה לירות באזרחים. כך הופך הדגל השחור מסמל חשוב השמור למקרים קיצוניים לדגל שחוק.
אחד הביטויים המובהקים לכך היא העדנה שלה זוכה רפובליקת ווימאר שקדמה לשלטון הנאצי. זה לא החל רק בשבועות האחרונים. ההקדמה לכך ניכרה לאורך כל שלטונה של הממשלה הנוכחית. פרופ' דניאל בלטמן, מומחה לשואה, ערך כבר לפני שנה את ההקבלה בין ישראל 2010 לגרמניה ב-1932. אני לא מאמין שהוא באמת חושב שיש דמיון משמעותי. אבל עכשיו שעת משבר וסכנה, וחייבים להקצין את הדברים כדי שתחושת המשבר תהיה ברורה לפונדמנטליסטים הדמוקרטים. שטרנהל הזהיר בהשוואה היסטורית שגם לחוקי הגזע באירופה קדמו תהליכי חתירה תחת הדמוקרטיה שהחלו עשרות שנים קודם לכן.
בשיח האחרון אמר חבר הכנסת טאלב א-סנע שגם "חוקי נירנברג התקבלו ברוב". שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים דומה בשעת חירום של הפונדמנטליזם הדמוקרטי לחוקי נירנברג. צחוק הגורל הוא שבסופו של דבר מי שנבחר השבוע לוועדה למינוי שופטים מלשכת עורכי הדין הוא נציג ערבי, לראשונה בהיסטוריה.
"האויבים ינצחו"
חוקרים רבים של הפונדמנטליזם מצביעים על הסלקטיביות המשתקפת בכך שבשם ההגנה על המסורת הדתית מפתחים בפועל אידיאולוגיה חדשה המתבסס על מרכיבים מסוימים ונבחרים של המסורת ופרשנותה מחדש. הסלקטיביות של הפונדמנטליזם הדמוקרטי משתקפת באופן כללי בתפיסה שדמוקרטיה יש רק אחת, זו הליברלית האינדיבידואליסטית, ובדיוק בגרסה שבה הם מחזיקים. תפיסות אפשריות אחרות כמו הדמוקרטיה הרפובליקנית, שכמובן נותנת מקום לא רק לפרט אלא לקולקטיב, לא נחשבות. ואם מדברים על זכויות, הרי רק זכויות מסוימות ראויות להגנה. זכות ההגדרה העצמית של עמים, זו העומדת ביסוד הצדקתן הדמוקרטית של מדינות הלאום, אינה חשובה מספיק ואינה זקוקה להגנה. גם זכותה של מדינה להגן על ריבונותה לא חיונית כל כך מול חופש ההתארגנות והפעולה של העמותות הנשענות על תקצוב מדינות זרות.
לאלה מצטרפות תכונות דוגמת טוטליות והחלטיות המשתקפות בתפיסה שרק לפונדמנטליסטים יש את הבעלות על האמת המוחלטת, במקרה הזה האמת הדמוקרטית. בלעדיות כזו אינה מאפשרת משא ומתן, מיקוח ופשרה שהם, מה לעשות, חלק מהותי של התהליך הדמוקרטי.
אחד מהמרכיבים החשובים ביותר הוא תפיסת העולם במונחים דיכוטומיים, חדים וברורים. העולם מתחלק לטובים ולרעים, לבני אור הנלחמים בבני החושך. בכדי להבליט חלוקה חד-משמעית זו, הפונדמנטליזם הדמוקרטי לא יתאר את יריביו כיריבים. בדיון במכון הישראלי לדמוקרטיה בתקופת המאבק סביב לימודי האזרחות בקיץ האחרון, הזהיר נשיא המכון שאם הדמוקרטים לא יילחמו "האויבים ינצחו". לאחר הערה מהקהל תיקן את עצמו וחזר לדבר על היריבים. ואם נזכור שאחת ההגדרות בחוק לאיסור לשון הרע מתייחס לדבר לעג, העיתונאי אטילה שומפלבי מתאר את אויבו במאבק "השר לצחנת הסביבה הדמוקרטית גלעד ארדן".
מחוק ועד שרוך נעל
כל פונדמנטליסט דתי חייב להתייחס גם למאמינים שאינם פונדמנטליסטים ולבדל את עצמו מהם. כאן באה לידי ביטוי תחושת הנבחרים, המורמים מעם. הפונדמנטליסט הדמוקרטי לא מקבל את העובדה שגם ממולו ניצבים אנשים דמוקרטיים. רק הוא, הפונדמנטליסט, נחשב למאמין האמיתי, הלגיטימי, זה המבטא את האמת האחת והיחידה.
במסורת הדתית ידוע המדרג ההלכתי הקובע מצוות בודדות וחשובות במיוחד, שעליהן נאמר 'ייהרג ואל יעבור', היינו חובה על האדם שלא לעבור עליהן אפילו אם יצטרך לשלם על כך בחייו. לעומת זאת הוא מצווה לעבור על המצוות האחרות במידה וחייו תלויים בכך. לכלל זה יש סייג מפורסם לא פחות, והוא שהכלל תקף רק בתקופות רגילות. אולם בשעת השמד, בתקופה של גזרות קשות ומאבק דתי, חובה על המאמין להקריב את חייו אפילו על שרוך נעל.
בחינת השבועות האחרונים מעלה שמבחינת הפונדמנטליזם הדתי אנו בעיצומה של תקופת שמד וכל החוקים המדוברים הם חלק מגזירות שמד. מכיוון שכך, אין לעשות שום הבחנה בין החוקים וכולם יחדיו נחשבים לחיסול הדמוקרטיה, להפיכת ישראל לדיקטטורה חשוכה ומה לא. הרחבת חוק איסור לשון הרע שנתפס במידה רבה של צדק כפגיעה קשה בחופש הביטוי, היא שוות ערך לחוק פרוצדורלי הנוגע לשאלה מי יהיה נשיא בית המשפט העליון מבין קבוצה נכבדה שממילא הרוב המכריע של חבריה מתאימים לתפקיד. אין זה חשוב שעד 2007 אשר גרוניס היה אמור על פי החוק להיות הנשיא. אף אחד לא נופף בדגלים שחורים כשהחוק שונה אז ועל כך שעכשיו רק מחזירים את המצב למה שהיה תמיד, במידה כזו או אחרת. בשעת השמד, כאמור, אפילו החוק המתייחס לשאלה מי יהיה נציג עורכי הדין בוועדה הוא חלק מהשלטון האפל והחשוך המתרגש עלינו.
דאורייתא מול רבנן
ביטוי נוסף של ההקצנה הדתית, כידוע, הוא טשטוש וביטול מדרג החומרות של מגוון ההלכות. אין עוד חמור מול קל, ולא דאורייתא מול דרבנן ושאר הבחנות. ככל שהסכנה בחוץ גבוהה כך מבטלים הפונדמנטליסטים הדתיים ומטשטשים את מדרג החומרות. הפונדמנטליסטים הדמוקרטים מטשטשים את מדרג הזכויות והערכים הדמוקרטיים כאילו אין מהותי מול פרוצדורלי, חשוב מול קל וכיוצא באלה. הכול באותו מדרג חומרות.
אחת מהצורות של עיוותי תפיסה אצל מקבלי החלטות היא יצירת אשכול של עמדות מתואמות. הכוונה היא לנטייה של כל אדם לבטל ניגודים ופערים בין עמדות שונות באמצעות אימוץ אשכול של עמדות שיש ביניהן הלימה והתאמה. העיוות בתפיסה נוצר בגלל ההתאמה המלאכותית לצורך יצירת האשכול.
בשיח העכשווי ניכר דבר מוזר מאוד. רבים ממתנגדי החוקים מתנגדים לכל החוקים ללא יוצא מן הכלל למרות שאין שום קשר, אפילו קלוש, בין הנושאים השונים. זהו סימן די מובהק לכך שאשכול ההתנגדות הזה לכל החוקים אינו נובע מבחינה עניינית ומבירור רציני של כל חוק בפני עצמו. בירור כזה היה צריך להביא לתוצאות מגוונות כמו התנגדות לחלק מהחוקים והסכמה לאחרים. אני, לדוגמה, מתנגד לתיקון לחוק איסור לשון הרע ובכך מצטרף לביקורת. לעומת זאת, אין לי עמדה מוצקה ומגובשת לגבי שאלת המינוי לנשיא בית המשפט העליון ואני לא מסכים אוטומטית לכל עמדות הקואליציה הנוכחית שבה אני תומך.
אז מה הוביל לכל זה דווקא עכשיו בעוצמות כאלו בקרב הפונדמנטליסטים הדמוקרטים? ייתכן שהתשובה כלל לא קשורה רק למידת הדאגה לדמוקרטיה. הבעיה האמיתית היא שלראשונה מאז המהפך בשנת 1977 הליכוד התחיל לשלוט. קשה להאמין אבל הוא התחיל להעביר מקבץ מגוון של חוקים שבחלקם יש כדי לקדם את המדיניות של הליכוד במישור הלאומי. וזו בוודאי שעת שמד גדולה מאוד. לא עבור מאמיני דת הדמוקרטיה שגם אני משתייך אליהם. רק עבור הפונדמנטליזם הדמוקרטי, המסוכן כמו כל פונדמנטליזם.
המאמר פורסם במקור ראשון בדצמבר 2012
