יתכן שנתקלתם במהלך התקופה האחרונה, אולי אפילו באתר זה, בידיעות הנוגעות להתמודדות הקרבה על כהונת הרבנים הראשיים לישראל. כמדי עשור אמורים להיבחר בקרוב שני רבנים ראשיים חדשים, אשכנזי וספרדי, וסביבתם של המועמדים השונים, ואלו שרואים עצמם מועמדים, כמרקחה. תאריך הבחירות כבר נקבע, ואלו ייערכו בי"ד באב שנה זו, בעוד מעט פחות משלושה חודשים. בהמשך לכך יורכב בזמן הקרוב גם "הגוף הבוחר", קבוצה של 150 בעלי זכות בחירה שבקולותיהם יקבעו מי יהיו הרבנים הראשיים לישראל בעשור הבא. אולם, על ההכנות מעיבה שאלה אחת קריטית שנותרה לכאורה עדיין פתוחה: מי יוכלו להגיש את מועמדותם לכהונה הרמה?
לכאורה כלל אין שאלה. לשון החוק פשוטה וברורה, וכל מי שרוצה לדעת את התשובה מוזמן לבדוק ולברר. אולם, בדומה לסיבוב הקודם, שנערך לפני עשור, גם הפעם נעשים ניסיונות לשנות בדקה ה-90 את תנאי הכשירות לכהונה הרמה. אז, לפני עשר שנים, עמדו על הפרק מספר הצעות, שנועדו לקדם את עניינם של מועמדים שונים. כעת, ערב הבחירות הקרובות, עומדת על הפרק בעיקר הצעה אחת: לבטל את המגבלה הקובעת כי גילם המקסימלי של המועמדים לכהונת רב ראשי לישראל לא יעלה על 70. בסוף השבוע האחרון אף פורסמה עצומה, בעיתוני המגזר הדתי-לאומי, עליה חתמו למעלה מ-150 רבנים בקריאה לקדם את תיקון החקיקה הזה. "מתוך דאגה למעמדה של הרבנות אנו קוראים להסיר את מגבלת הגיל, באופן שיאפשר לגדולי תורה הראויים לעמוד כראשי הרבנים בישראל, ויכולים מצד גילם ומעמדם לרומם את קרנה של הרבנות, ואשר רבנים מכהנים יראו בהם דמות המעלה את דגל התורה לגובה חדש", נאמר בעצומה.
יודעי דבר יודעים לספר כי מטרתה של העצומה היא קידום מועמדותו של הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב הראשי לשעבר הרב אברהם שפירא זצ"ל. לרב יעקב שפירא מלאו בחורף האחרון 72, וללא תיקון לחוק הוא לא יוכל להתמודד. מנגד, מי שמעוניינים לקדם את מועמדותו של רב העיר פ"ת הרב מיכה הלוי ומועמדים נוספים, מעדיפים לא לתקן את החוק באופן שיגדיל את מספר המתחרים.
הסוגייה, יש לציין, מסעירה בימים האחרונים פוליטיקאים, רבנים, וגם לא מעט עיתונאים, אולם, הציבור הרחב מגיב אליה בעיקר בפיהוק. איש איננו מטריד את עצמו בשאלה מי יהיה הרב הראשי לישראל הבא. השקט הציבורי הזה בולט, בעיקר על רקע העובדה שלפני כעשור גררה התמודדות דומה סערה ציבורית משמעותית. הבחירות לרבנות הראשית בשנת תשע"ג הסעירו את המגזר, וכמעט קרעו לגזרים את סיעת הבית היהודי בכנסת, שהייתה אז בצעדיה הראשונים לאחר ההישג בבחירות לכנסת ה-19 (12 מנדטים, כזכור). מסתבר שבניגוד לאירועי הימים ההם, כיום הפכו הבחירות לרבנות לזירת התגוששות חרד"לית פנימית. בניגוד להתמודדות בשנת 2013, שהייתה במידה רבה אידיאולוגית, מאבק על דרכה של הרבנות הראשית, כיום מדובר בעיקר במאבק פרסונלי. התמודדות בין אישים שונים שקשה להבחין בהבדלי חזון ביניהם, לפחות בכל מה שנוגע לתפקידה של הרבנות הראשית. אי אפשר, וגם לא צריך, להתעלם מהבדלי האופי והטמפרמנט בין הרבנים השונים המבקשים להתמודד, אולם ההבדלים הללו אינם יוצרים סדר יום שונה, ואינם הופכים את ההתמודדות למשמעותית.
איש מבין המתמודדים לא מביא אתו סדר יום של שינוי. אף אחד מהרבנים ששמם עומד על הפרק לא מתכוון, למרבה הצער, לבצע שינוי עומק בהתנהלותה של הרבנות הראשית לישראל. כל מי שבקי מעט בנושא שירותי הדת בישראל יודע היטב עד כמה הרבנות זקוקה לשינוי הזה. אולם, בהרכב המועמדים הנוכחי לא מסתמנת כל בשורה, ולכן גם לציבור הרחב קשה לגלות עניין בשאלה מי ינהיג את הרבנות הראשית ובית הדין הרבני הגדול בעשור הקרוב.
